רעידת אדמה התרחשה במזרח התיכון ב-1979. מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל ובמקביל באיראן אירעה המהפכה האסלאמית. מאז, שני תהליכים החלו במקביל: הציר הסוני אותו הובילה מצרים צועד לעבר תהליך שלום (מצרים ב-1979, ירדן ב-1994, האמירויות, בחריין ומרוקו ב-2020) ואיראן שהייתה ביחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל החלה בתהליך של עימות "מֻקַאוַּמַה" (=התנגדות) עם ישראל באמצעות מיליציות וחתירה לנשק גרעיני להשמדת מדינת ישראל - מטרה מוצהרת של המשטר האיראני.
האויב המשותף
מלחמת איראן-עיראק נמשכה שמונה שנים ושחקה מאד את עוצמתה של המהפכה. איראן נותרה עם מאות אלפי הרוגים ומשבר כלכלי שעד היום היא לא מתאוששת ממנו. מאז 1988 ועד לפני מספר ימים לא חוותה איראן מלחמה על שטחה.
היהלום שבכתר
בשנות ה-80 ניצלה איראן את פלישתה של ישראל ללבנון (מלחמת שלום הגליל 1982) והכיבוש הממושך של המרחב עד ביירות, ליצירת ארגון חסות/פרוקסי בקרב האוכלוסייה השיעית בשם חזבאללה. הארגון התעצם במהירות בעיקר תחת הנהגתו הכריזמטית של חסן נסראללה ובסיוע איראני מסיבי הפכה המיליציה לצבא של ממש.
חזבאללה הפך ליהלום שבכתר בפרויקט ייצוא המהפכה האיראנית. לחזבאללה הייתה מערכת חינוך, תעמולה וגיוס עצמאית בלבנון והתנהלה כמדינה בתוך מדינה. ארגון הטרור נותר עד לאחרונה פרויקט הדגל של איראן, בו השקיע את מירב ההשקעה הצבאית והכספים. ביום פקודה של עימות ישיר של איראן עם ישראל, חזבאללה אמור היה לשגר אלפי טילים על ישראל.
בנוסף, הברית של איראן עם משטר אסד, אפשרו במידה רבה את העצמת כוחו של חזבאללה בלבנון, שהייתה כמעט מדינת חסות של המשטר הסורי החל משנות ה-90.
עיראק נפלה
הפלת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק בידי צבא ארה"ב אחרי שני סבבי לחימה – מלחמת המפרץ הראשונה (1991) והשנייה (2004), פתחו בפני איראן הזדמנות להשתלט על שכנתה ממערב. ארה"ב פילסה את הדרך לכך כאשר פירקה את צבאה של עיראק והקימה ממשלה שיעית פרו-איראנית בבגדד (מצב השורר עד לימינו). ההשתלטות האיראנית על עיראק רק גברה עם הקמתן של מיליציות שיעיות במדינה. תפקידן היה להילחם ב-2004 נגד הכיבוש האמריקאי.
המיליציות הללו הופעלו שנית תחת מטריית אל-חַשְד א-שַעְבּי (הגיוס העממי) ב-2013. פסק ההלכה של הסמכות העליונה בעולם השיעי - האייאתוללה הגדול עלי סיסתאני מנג'ף, לפיו יש להילחם נגד המדינה האסלאמית/דאעש, המאיים על השיעים במדינה, סייע להעצמת המיליציות הפרו-איראניות בעיראק. אחרי שדאע"ש חוסל ב-2017, בעקבות שת"פ אמריקאי-איראני נדיר, נותרו המיליציות השיעיות ככוח פרו-איראני עוצמתי ומאיים במדינה.
התעצמות הפרוקסים האיראניים בלבנון ובעיראק, יחד עם שיתוף הפעולה של משטר אסד בסוריה, הביאו לתוצאות מרחיקות לכת. מפקד כוח קודס קאסם סולימאני הצליח להקים רצף טריטוריאלי בין חלקי "ציר המקאומה/ההתנגדות": איראן, עיראק, סוריה, לבנון.
ציר ההתנגדות בשיאו
רצח רה"מ רפיק אל-חרירי יצר לחץ בינלאומי על משטרו של בשאר אל-אסד לסגת מלבנון אחרי שליטה של כמעט שלושים שנה בארץ הארזים. זו הייתה ההזדמנות של חזבאללה להפוך לכוח החזק ביותר בלבנון המכתיב את מדיניותה. את השליטה של דמשק בלבנון החליפה טהראן.
מלחמת האזרחים בסוריה שפרצה ב-2011 בעקבות גל המהפכות בעולם הערבי, יצרה עוד הזדמנות לאיראן להשתלט על מדינה נוספת. איראן "התנדבה" לסייע להציל את משטרו של אסד ע"י הצפתה של סוריה במאות אלפי לוחמים ממליציות שיעיות מלבנון, עיראק, אפגניסטן ואיראן. ב-2015 הצטרפה רוסיה למלחמה בסוריה ואפשרה לקואליציה של צבא אסד והמיליציות השיעיות להשתלט על האופוזיציה (ברובה סונית) ולשלוט במדינה.
גל המהפכות הערביות אפשרו לאיראן להשתלט גם על תימן. מיליצייה שיעית-זיידית בראשותה של משפחת אל-חות'י ניצלה את האנרכיה במדינה כדי להשתלט ב-2015 על צפון-מערב המדינה, כולל הבירה צנעא. איראן סייעה להשתלטות המהירה ע"י אספקת נשק סדירה. כך נולדה זרוע נוספת של איראן.
לפני כעשור התרברבו בכירי משטר האייתולות כי איראן שולטת בחמש בירות: טהראן, בגדד, דמשק, ביירות וצנעא. זו הייתה העת לביצועה של התרמית הגדולה – הסכם הגרעין עם ארה"ב והמערב. התכנית הייתה לחתום על מעין הוּדְנַה (הסכם הפסקת הג'יהאד לעשר שנים). המטרה הייתה לסיים את משטר הסנקציות הבינלאומי נגד איראן ולנהל עסקים עם המערב שיכניסו מיליארדים לקופתה הדלילה של איראן.
אם ההסכם היה שורד, הון עצום היה זורם לקופתה של איראן לחיזוק המיליציות החמושות שלה במזרח התיכון. אין ספק כי בצל מנגנון הפיקוח הבעייתי של סבא"א על מתקני הגרעין, הייתה איראן ממשיכה בסתר לפתח את פרויקט הגרעין ללא מפריע במתקנים תת קרקעיים מוסתרים היטב.
הקריסה
מגדל הקלפים האיראני החל להתמוטט ב-2018. באותה שנה ביטל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את הסכם הגרעין. שנה אח"כ עשתה איראן טעות דרמטית כאשר פגעה בספטמבר בקודש הקודשים – מתקני אראמקו, חברת הנפט סעודיה (חברת הנפט הגדולה בעולם). הפעולה עוררה בהלה אזורית והביאה לגל של התפתחויות לא רצויות מבחינתה של איראן. ב-2020 חתמו האמירויות ובחריין על הסכמי אברהם עם ישראל ובאותה שנה הורה הנשיא טראמפ לחסל את קאסם סולימאני, המחולל הכריזמטי של ציר ההתנגדות.
המלחמה בעזה שהחלה ב-7 באוקטובר הביאה לקריסתו הסופית של הציר האיראני. נראה כי לפני המתקפה של חמאס העניקה לה איראן הבטחת שווא, לפיה בעת מלחמה נגד ישראל יצטרף למלחמה כל ציר ההתנגדות ("איחוד הזירות"). המטרה הייתה לדחוף את חמאס למבצע התאבדות מטורף נגד ישראל. כצפוי, הסיוע האיראני לא הגיע וחמאס מצא את עצמו לבד במערכה. איראן ניצלה את העובדה שישראל עסוקה במלחמה בעזה כדי לפתוח במלחמת התשה על אש קטנה בגבולה הצפוני.
הטעות של איראן הייתה בהערכת עוצמתו של צה"ל וגם בקונספציה, לפיה ישראל שנמנעה ממלחמה כוללת נגד חזבאללה מאז 2006 עדיין מורתעת. בספטמבר 2024 במתקפת בזק חיסל צה"ל את צמרת חזבאללה כולל חסן נסראללה, אחרי שנמחקה נוכחותו הצבאית של ארגון הטרור בדרום לבנון. בעקבות החלשתו של חזבאללה בלבנון ובסוריה (והיעדר סיוע רוסי בשל המלחמה באוקראינה), השתלטה האופוזיציה הסונית בסוריה על דמשק ובדצמבר של אותה השנה ברח בשאר אל-אסד לרוסיה. בעקבות התמוטטות חזבאללה והמשטר הסורי, הכריזו המיליציות בעיראק כי אינן מעוניינות עוד להיות מעורבות במלחמה בעזה, זאת כדי שלא יצטרפו לאפקט הדומינו.
ציר ההתנגדות כמעט לא קיים. שרידיו, חזבאללה בלבנון והמיליציות בעיראק, הודיעו כי לא יפעלו. ברוב עולם הערבי הסוני מגנים בפומבי את ישראל, אך מתקשים להסתיר את שמחתם לאור קריסתו של הציר האיראני. הדבר משתקף היטב בתקשורת הערבית וברשתות החברתיות. למעשה, לבנון וסוריה השתחררו מהכיבוש האיראני, ובימים אלה משתחררות סעודיה ומדינות המפרץ מהאיום האיראני הסמוך.
התרעות פיקוד העורף