כבר ביסודי התחלתי לשקר. שקרים מפוארים. השיא היה בתחרות "כישרונות צעירים" שארגנו בבית הספר. רציתי לנצח בתחרות כמו שלא רציתי שום דבר אחר לפני כן, ולא יכולתי להרשות לעצמי לפספס את ההזדמנות.
מכיוון שהייתי אז בכיתה ו', אני זוכר רק קטעים מההתנהלות המקדימה שהובילה לשקר הגדול. אני זוכר את עצמי יושב ישיבה מזרחית מול מערכת הסטריאו בסלון, ומריץ אחורה וקדימה קלטת עם שיר שההורים שלי אהבו ואני לא מצליח לזכור את שמו כעת. כל מה שאני זוכר זה שהשיר עסק בחקלאות, בחיי המושב (חליבה ברפת, קטיף וכו'), ושלהקת התרנגולים או להקת הנח"ל שרה אותו.
אהבתי את השיר, אבל זה לא היה העניין העיקרי שהיה לי בו. הייתי צעיר אבל כבר אז ידעתי שהשיר עונה על הפרמטר החשוב ביותר - הוא מדבר על התחום החשוב והקדוש ביותר במושב שבו גדלתי: החקלאות וחיי המושב. הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי על הבמה, שר את השיר בפני כל השכבה אחרי שהכרזתי שזה שיר שאני כתבתי.
זה היה רגע מכונן בחיי, רגע שבו ניצבתי בצומת דרכים ברור והייתי צריך לבחור איזה בן אדם אני רוצה להיות. "ברור שאני כתבתי את זה", אמרתי בלי לחשוב פעמיים. באותו הרגע נתיב חיים שלם נפרש לפניי.
ישבתי שם מחוץ למתחם, הבטתי בהם משחקים ונזכרתי איך אז, לפני 30 שנים, בתחרות הכישרונות הצעירים בבית הספר היסודי של המועצה האזורית באר טוביה, עליתי בצהלה לבמה כשהכריזו שלאחר ספירת ההצבעות של כל התלמידים בשכבה, אני הוא המנצח הגדול. קיבלתי גביע גדול ושמתי אותו בחדר שלי. מאז הוא עמד שם כתזכורת לכך שהמציאות ניתנת לעיצוב בפינות שלה אם אתה יודע לשקר כמו שצריך.
יומיים למחרת היינו אני והילדה בבריכה בקאנטרי השכונתי. היא שחתה שם בבריכת הפעוטות עם חברה שלה מהגן. כשחזרנו הביתה היא סיפרה לי שחברה שלה אמרה לה שאפשר לעשות פיפי בבריכה, רק פשוט לא להגיד, ושכולם עושים את זה. "זה נכון, אבא?", היא שאלה אותי.
"תראי", אמרתי לילדה והבנתי שאני הולך להסתבך אז שיניתי נושא. לא רציתי להגיד לה שבעצם כל תעשיית הכלור נשענת על זה שהמין האנושי כולו משקר לגבי הנושא הזה וזו תעשייה של מיליארדים, עשרות אלפי עובדים שמפרנסים משפחות שלמות, ואני ודאי לא בעד פיטורים המוניים וחיסול תעשייה שלמה רק כי חשוב לדבוק באמת אפילו כשאתה בבריכת הפעוטות. זה היה מסר מורכב מדי מכדי להעביר בגילה. אולי עוד שנה-שנתיים, חשבתי לעצמי, אסביר לה את זה.
התרעות פיקוד העורף