ממשלה שאין להוראותיה, החלטותיה וקביעותיה נפקות כלשהי. ממשלת סרק. ממשלה שלא מכירה בנשיא בית המשפט העליון וביועצת המשפטית לממשלה היא ממשלה שאנחנו, האזרחים, לא צריכים להכיר בה. כששר המשפטים המכהן מצפצף על צו ביניים של בג"ץ שקובע שהיועצת המשפטית לממשלה לא הודחה, שר המשפטים הוא עבריין ומי שצריך להיות מורחק מלשכתו או מעמדת השפעה והחלטה כלשהי.
אותו דפוס פעולה של שינוי הכללים תוך כדי משחק, רק כי אי אפשר לעמוד בהם, חל על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. למה הם לא מכירים בו? כי לא היה להם רוב בוועדת המינויים לבחירת נשיא אחר. מכיוון שלא היה רוב, השר החליט פשוט לא לבחור נשיא. בית המשפט כפה עליו את כינוס הוועדה. הוא התעלם גם מזה. אז הוועדה כונסה בלעדיו ובחרה את עמית. מאז הוא לא מכיר ביצחק עמית כנשיא העליון. למה? כי ככה הוא החליט. וגם זו סיבה מספיק טובה להרחיק את השר יריב לוין מעמדת השפעה כלשהי. לצמיתות.
יריב לוין לא לבד. שר התקשורת שלמה קרעי מבזה אף הוא, בקביעות, צווים של בית המשפט. גם קרעי לא מכיר בנשיא העליון, או ביועצת המשפטית לממשלה, ועושה דין לעצמו. הדין היחיד שצריך להיעשות כאן הוא הרחקתו מהחיים הציבוריים אל מרחבי הגימטרייה שמהם הגיח לחיינו.
הרשימה הזו ארוכה וקלונה רב. השורה התחתונה שלה פשוטה ודרמטית: ממשלה שלא מקיימת את צווי בית המשפט העליון ודורסת ברגל גסה את מערכת המשפט, תוך שהיא מנסה פעם אחר פעם לפגוע בעצמאות המשפט ולהשתלט על הרשות העצמאית האחרונה בישראל, היא ממשלה לא לגיטימית. עם הממשלה הזו צריך להתמודד באותם כלים שבהם היא משתמשת להחרבת המדינה. צריך להפסיק לציית לה, להפסיק למלא את קביעותיה והחלטותיה, להפסיק לראות בה מקור לסמכות כלשהי. אם הם לא מכירים בנשיא בית המשפט העליון וביועצת המשפטית לממשלה, אין סיבה שאנחנו נכיר בהם. ככה פשוט. זו הדרך שהם המציאו והיא היחידה שהם יבינו.
לא רק במערכת שלטון החוק הם מתנקשים. הממשלה הזו היא קבלן ההריסות היעיל ביותר שהיה כאן. זה התחיל מזמן, עם המשטרה, סביב חקירות נתניהו, התפשט לפרקליטות, טיפס למערכת המשפט, אבל הכה שורשים גם בזירות אחרות: צה"ל, השב"כ, אמ"ן, מערכת הביטחון כולה הייתה למשיסה תחת ממטרת הרעל הביביסטית.
עלילותיהם של גיבורי הספר מתוארות במכחול דק, צבעוני ותוסס. תלמי המציא שפה ייחודית וברא את החצר האחורית של ישראל השנייה והשלישית ביד אומן. שם, בין ג'בליה לכיכר השעון, בין השטח הגדול לחוף עלייה, בין "הקפה של היווני" ל"מדרכה של ג'מילי", מתקיימים חיים שבהם הגורלות תלויים בגודל האגרוף, קוטר האקדח ולהב הסכין. חברי הג'מעה של יפו לא היו כפופים לחוק כלשהו, למעט חוק הרחוב ובעלי הזרוע. לדמויות היו כינויים כמו "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף" ו"הזורק החוצה". ועדיין, למרות הסביבה האלימה וחסרת הרחמים, ניתן היה למצוא שם, בין הסמטאות והשורות, גם לא מעט חמלה, אנושיות, רגעים קטנים של רוך ויופי.
ממשלת ישראל של 2025, 40 שנה אחרי צאתו לאור של הספר האחרון בסדרה, מתנהלת באופן דומה. חוקי הג'ונגל, כל דאלים גבר, איש הישר בעיניו יעשה וכל המרבה לטנף, לגדף, לחרף ולבלף, הרי זה משובח. ההבדל הבולט בין אז להיום הוא שבקרב שרי הכנופיה שחטפה את המדינה קשה לזהות את רגעי החמלה, הרוך או האנושיות. הם נראים כעדר של מתים־מהלכים חסרי תכונות. הם רובוטים מתוכנתים, ממושמעים וצייתנים. יש להם מטרה והם לא יוותרו עליה.
הם לא יירגעו עד שלא תישאר כאן אבן על אבן. הם לא מתפרנסים מפשעים קטנים בסמטאות צדדיות, אלא מפשעים גדולים במסדרונות השלטון. הם לא עברייני שוליים, הם פושעי צמרת. הם לא יגבו פרוטקשן מהירקן והסנדלר בשכונה, אלא יעדיפו שלמונים מקטאר. הם לא ישברו בקבוק וינסו לתחוב אותו לתוך בטנו של עבריין אחר במהלך קטטת שיכורים. הם ימיתו את היריב בדרך מתוחכמת יותר, בלי להסתכל לו בעיניים. במקום בקבוק שבור, יש להם מכונת רעל. או שהם פשוט יחליפו את המנעול במשרדו, מאחורי גבו.
הרעיון המסדר של העלילה בגרסה הנוכחית של "תמונות יפואיות" הוא כאוס. אין חוקים, אין כללים, אין קווים אדומים, יש רק כאוס ועוד כאוס, כל המרבה הרי זה משובח, או מגוחך. מכיוון שכאוס ראוי לשמו מצריך סד"כ משמעותי של בריוני קשקשת ובטלני ביבים שאמורים ללבות את המהומה ולהקדיח ככל האפשר את הקדירה, אנחנו נחשפים גם לטיפוסים כמו דודי "הזורק החוצה" אמסלם, גדעון "צנון בגרון" סער, גלית "הצועקת" דיסטל, טלי "הצורחת" גוטליב ומאי "היורקת" גולן. כדי לפרנס עוד כמה סייעני אפסיים וזריזי רגליים, יש לנו את שלמה "המגדף" קרעי, מירי "יהלומים" רגב, עמיחי "פצצת אטום" אליהו, אורית "קודם כל חג שמח" סטרוק, יואב "המקשקש" קיש ואחרים.
מי מנהל את כל זה? ההוא שמעטים רשאים להגיד את שמו. מלך הג'ונגל, בורא המהומה, בן האנוש היחיד שהקב"ה בכבודו ובעצמו מתפלל בשמו, הלא הוא בנימין "ארנק ריק" נתניהו. בפמלייתו מכהנים גם יאיר "הגולה המדומה" נתניהו והגברת בכבודה ובעצמה, הרעיה המלכותית שאין מעליה כלום, שרה "פוטושופ" נתניהו. ההיררכיה שם קצת מוזרה. פעמים רבות הפמליה מנהלת את המנהל, אבל מי סופר. מדי פעם הוא מצליח לעשות משהו בכוחות עצמו, ואחר כך חוטף ("אמרתי לבעלי לא למנות את זמיר!").
נתניהו שבר את הכלל הזה לרסיסים. הוא נכנס לעימות קשה כבר עם הרמטכ"ל הראשון שלו, אמנון ליפקין־שחק. זה עלה לו ביוקר. ליפקין־שחק פרש, הקים את "מפלגת המרכז", צירף אליה את יצחק מרדכי, שר הביטחון של נתניהו, וסייע בעקיפין לניצחונו של אהוד ברק בבחירות 1999. אבל זה היה רק הפרומו. רשימת הרמטכ"לים שעבדו תחת נתניהו מאז חזר לשלטון ב־2009 כוללת את גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, אביב כוכבי, הרצי הלוי ואייל זמיר. עם מי מהם זה נגמר טוב, יחסית? רק עם כוכבי.
תשמעו סיפור: השבוע הופיע באחד מערוצי הביביסטים מבזק בזו הלשון: "ברדוגו חושף: לאור התנהלותו של הרמטכ"ל, ייתכן ומישהו אחר ינהל את המערכה הקרובה בעזה". בום.
זמן קצר קודם לכן ניסח מישהו הודעת וואטסאפ ארוכה ומנומקת ושיגר אותה לנתניהו עצמו ולכמה ממקורביו. אני מנחש שברדוגו היה אחד מהם, או שקיבל את ההודעה בעקיפין מאחד מהם. אני מביא את ההודעה בשינויי ניסוח קלים: "היי ביבי, בהמשך למסרונים האחרונים ששלחתי שבהם קבעתי כי אייל זמיר חייב ללכת בגלל השינוי הדרמטי שחל בעמדתו ביחס למה שאמר טרם מינויו לרמטכ"ל בכל הקשור לכיבוש עזה, ולאור ההתנהלות הקלוקלת שלו מול הממונה עליו שר הביטחון, ולאור הפרסומים על ה'כוורת' שלו שבה מככבים כל מובילי קפלן הידועים לשמצה, אני חושש שאייל זמיר לא יוכל להוביל את המערכה בעזה.
אם בלתי אפשרי לפטר אותו כרגע, אני מציע לך לעשות מה שנעשה במלחמת יום הכיפורים ומציע למנות את האלוף אורי גורדין, שמסיים עכשיו את תפקידו כמפקד פיקוד הצפון, לתפקיד 'מפקד חזית עזה'. גורדין הוכיח את עצמו בגדול במלחמה בלבנון ובסוריה. בניגוד לאחרים הוא הוכיח שהוא אכן כפוף לך ולממשלה ואינו פוליטיקאי, אני מכיר אותו מצוין ועוקב אחר תפקודו ומציע לעשות את ההחלפה הזו בהקדם האפשרי, יפה שעה אחת קודם. תומך ומחבק".
כותב הוואטסאפ הזה הוא יהודי מבוגר, עתיר זכויות ועלילות, שמכיר מקרוב את ביבי עצמו. הוא מכיר גם את האלוף אורי גורדין. מיותר לציין שההודעה שוגרה ללא תיאום כלשהו עם גורדין, שאני מעריך שלא ידע עליה עד רגע זה. בבדיקה שערכתי מתברר שהאיש אינו בקו הבריאות, מצבו הנפשי מעורער והוא מוגדר כעת כ"מתמודד נפש" בגלל נסיבות מורכבות. לפיכך אני גונז את שמו או כל פרט מזהה אחר. העובדה שהודעה שמשוגרת ממאן דהוא לסביבתו הקרובה של נתניהו יכולה להפוך ל"חשיפה" פרשנית של עסקן פוליטי המתפקד גם כיועץ בכיר לאותו נתניהו וגורר אחריו מקבץ בלתי אפשרי של קופות שרצים שעוקצות זו את זו, מעידה על המקום שאליו הגענו.
כאמור, אני לא יודע אם ברדוגו קיבל את המסרון או רק רמז המבוסס עליו והפך את זה מיד לפרשנות משודרת. אבל במציאות שבה היועצים הבכירים והקרובים ביותר לראש הממשלה עובדים במקביל גם עבור ממשלת קטאר, המממנת והפטרונית הגדולה ביותר של חמאס, תוך כדי מלחמה נגד אותו חמאס, מייצרת מציאות מופלאה שבה ברדוגו נראה פתאום לגיטימי.
לגבי ה"כוורת". במקרה הזה אין לי מושג איך נולד הפייק, אבל אין מגוחך ממנו. תפקיד הרמטכ"ל הוא התפקיד הבודד ביותר בישראל. לראש הממשלה יש קבינט, יש יועצים, יש ממשלה. הם מקבלים החלטות ודורשים מצה"ל לבצע. הרמטכ"ל צריך לתרגם את הוראות הממשלה לפקודות ופעולות בשטח. הוא צריך להחליט על דרך הפעולה והוא שולח אנשים למותם האפשרי כמעט כל יום.
לכל הרמטכ"לים בהיסטוריה של ישראל היו קבוצות ייעוץ מאולתרות. בדרך כלל יש שם חברים לנשק קרובים, רמטכ"לים קודמים, אלופים וראשי זרועות מוערכים ורבי־ניסיון, לפעמים גם גורמים נוספים. אין נוהג קבוע, אין פקודה ספציפית, זו התנהלות אישית. לפני פעולה דרמטית או לקיחת סיכון משמעותי רמטכ"ל יכול לזמן לשיחה מישהו בעל ניסיון במקרים דומים, או אדם כלשהו שהוא מעריך את דעתו ויכולותיו.
ישראל, כפי שנוסדה כאן לפני שנות דור, הוקמה כמגדלור לגויים, כמדינת מופת שאוחזת בידה האחת את החרב ובידה השנייה את הספר, כשמורת טבע של נאורות, קדמה וטכנולוגיה המתנשאת מעל הסביבה כולה. בצומת הקרוב נצטרך להחליט אם אנחנו יורדים מהדרך הזו לטובת הדרך המשיחית, החרדית והלאומנית, הדרך שבה החירות והקדמה יפנו את מקומן לטובת קנאות, שנאה והתרסה, הדרך שבה נסמוך פחות על מכון ויצמן ויותר על סייעתא דשמיא.
נצטרך להחליט בין אתונה לספרטה. רמז: אף אחד לא יודע היום איפה ספרטה ומה עלה בגורלה. אתונה, שהנחילה לעולם את הדמוקרטיה ואת המשחקים האולימפיים ואת סופוקלס ואפלטון ואריסטו, תיכון לנצח. יש בינינו כאלה שמתייאשים. מרימים ידיים. יש בהם כאלה שלוקחים את המשפחה ונוטשים. חלקי לא יהיה עימם. זוהי תבוסתנות, זוהי בריחה, זהו זיהוי לקוי של המציאות והחמצה היסטורית של ההזדמנות.
לאן יש לברוח בעולם הזה? לטורונטו, שם הוחלט השבוע לא להקרין את הסרט על 7 באוקטובר (מזווית הראייה של האלוף במיל' נועם תיבון שירד דרומה להציל את משפחתו) כי "אין אישור לשימוש בסרטוני חמאס"? לאוסטרליה, שחווה עכשיו התפרצות חסרת תקדים של אנטישמיות והצטרפה השבוע למדינות המכירות במדינה פלסטינית? ליוון, שם התקיים השבוע "יום זעם" נגד ישראל? ללונדון, שם מספרים לי חבריי הישראלים שמסוכן להסתובב ברחוב עם מגן דוד על הצוואר, או לניו יורק שם עומד להיבחר לתפקיד ראש העיר מוסלמי שונא ישראל?
חששתי שההתרגשות, התרוממות הרוח והדמעות שהיו מנת חלקי בפעם הראשונה, לא יחזרו על עצמן בפעם השנייה. ובכן, הן חזרו. בעוצמה רבה אף יותר. המילים מרטיטות הנפש של יהונתן גפן, שנכתבו לפני יותר מ־45 שנה, לא איבדו את קסמן. להפך, הוא הולך ומתחזק. רביעיית האומנים המדהימה, מיהודית רביץ (שלא הופיעה שמונה שנים) דרך דויד ברוזה, יוני רכטר העצום וגידי גוב היחיד ומיוחד, נותנת את כל כולה על הבמה ומתנגשת בצימאון עצום של הקהל לעוד. כמה שיותר.
המופע הזה מייצר ערגה וגעגועים לימים אחרים, ימים שבהם האומנים היו צנועים, השירים היו קסומים, המילים נגעו בנשמה. יהונתן גפן, מהכותבים המוכשרים ביותר שידעה השפה העברית בעידן המודרני, היה שמאלן. אני מתאר לעצמי שלו איתרע מזלו לחיות עכשיו (גפן נפטר חצי שנה לפני טבח 7 באוקטובר), היו לו דברים מעצבנים מאוד להגיד. אז מה? גפן היה לוחם בצנחנים וקצין בגולני, נלחם בששת הימים (בין היתר בקרב הקשה בתל פאחר) וחי כאן בעידן שבו גם לדעות מרגיזות, או לשמאלנים, נשמרה זכות ההבעה. ולא, הם לא נחשבו לבוגדים. לא היה מי שסימן אותם ככאלה.
המילים שכתב גפן באותו ספר ילדים נשכח, שהפך אחר כך לתקליט בלתי נשכח, נשארו ויישארו כאן הרבה אחריו. מילים שנוגעות בנשמה, פשוטות ומורכבות, חרוזות ומלטפות, מילים מעולמם של ילדים שנוגעות גם, ובעיקר, בנשמתם של מבוגרים. מילים שיש רק בעברית, השפה הנשכחת ההיא שקמה לתחייה מפוארת כל כך, במדינה היהודית. כמויות האהבה שמרעיף הקהל על רביעיית הזמרים, שמבצעים גם לא מעט להיטים של עצמם, מייצרות אווירה של התרוממות רוח לאורך המופע כולו.
האירוע הזה בולט בעיקר לנוכח ההתנגשות הפומבית לאחרונה בין חותמי "מכתב האומנים" ללוחם־שחקן־זמר עידן עמדי. אין לי כאן כוונה לנקוט עמדה. הוויכוח כולו מושתת על אי־הבנה. ניסוחו של מכתב האומנים יכול היה להיות מדויק יותר, אבל אין לי שמץ של ספק שאף אחד מחותמיו לא התכוון לסמן את לוחמי או קציני צה"ל כפושעי מלחמה. להפך. הדקדקנות המשפטית סביב המכתב הייתה מיותרת ונועדה רק להמשיך לשסות אותנו זה בזה. גם הוויכוח המקושקש אחר כך על 60 אלף הכרטיסים שמכר עמדי לסיבוב ההופעות שלו (למען הסר ספק, עמדי הוא גיבור ישראלי נדיר, ואני נמנה עם מעריציו) אל מול חותמי המכתב שמתקשים לקושש קהל להופעותיהם, מגיע מהז'אנר הזה. ובכן, "הכבש ה־16" מכר עד עכשיו הרבה מעל 100 אלף כרטיסים ובקרוב ייפתחו הופעות נוספות, כי יש עשרות אלפים נוספים ברשימת המתנה.
בכפר נהר הירדן מתקיימים פעילויות, קייטנות, נופשים ואירועים לילדים הסובלים מסוגים שונים של מחלות ונכויות בדרגות שונות. מילדים הסובלים משיתוק מוחין ומרותקים לכיסאות גלגלים ומכונות הנשמה, ועד ילדים הסובלים ממחלת המעיים הדלקתית והאוטואימונית קרוהן. הם מגיעים למקום לשלושה או ארבעה ימים, והמשותף לכולם, ללא יוצא מהכלל, הוא בכי התמרורים שפוקד אותם כשזה נגמר.
אתמול הגעתי לשם לאירוע הסיום של הקייטנה שבה משתתפת בתי אביגיל (במחזור המיועד לילדים חולי קרוהן). בעבר כבר זכיתי לסיור מודרך במקום, עם המנהל שלום אשכנזי. קצרה היריעה ואין מספיק מילים בעברית שיכולות לתאר את מופלאותו של המקום, שמטרתו היא להשכיח מהילדים החולים את צרותיהם ומגבלותיהם לכמה ימים ולהפיק עבורם קייטנה, נופש ופעילות שבהם לא תהיה מגבלה כלשהי.
יש שם פארק אתגרי ובריכה טיפולית, ואינסוף פעילויות בטבע ושלא בטבע. מי שלא ראה ילדים משותקי מוחין נכנסים ומשחקים בבריכה באמצעות כיסאות שנבנו במיוחד עם מערכות הנשמה (פיתוחים ייחודיים של ישראלים), מי שלא ראה אומגה ובנג'י שעושים אותם ילדים, מי שלא ראה את הפנים הנוהרות, החיוכים שלא נמחקים מהפנים, וכל זה בחינם לגמרי, כולל הסעות הלוך וחזור, וכל זה עם מעטפת הדרכה של מדריכים מופלאים, גדולים מהחיים (רובם צעירות וצעירים בשנת שירות), וכל זה תוך טיפול פרטני בכל ילד וילד, עם תפריט נפרד וצרכים נפרדים ובעיות ייחודיות, וכל זה על ידי צוות שלא מהעולם הזה, חלקו בנוי ממתנדבים. אז מי שלא ראה את כל זה – פשוט לא היה בגן העדן.
כשראיתי את הילדות והילדים שנפרדו ממדריכיהם ביום חמישי האחרון בוכים בכי תמרורים, כשראיתי איך המדריכים רוקדים סביב האוטובוס שמחזיר את הילדים הביתה ומלווים אותו בריצה וריקודים עד שער היציאה ואף מעבר לו, כשכל זה קורה ב־40 מעלות חום ו־400% לחות, אמרתי לשלום, המנהל, שהוא זכה להגיע לגן העדן עוד בחייו. וזה גן העדן שלנו. יש במדינה הזו עשרות, אם לא מאות דוגמאות לחלקות אלוהים קטנות כאלה. המדינה הזו יכולה להיות גן עדן. אנחנו רק צריכים להאמין שזה יקרה.
התרעות פיקוד העורף