כעת, לאחר שחיזבאללה נחלש משמעותית, מתחילה ממשלת לבנון להבין אמת פשוטה: ריבונות איננה רק דגלים על בניינים או מושב באו״ם, היא אחריות. וחיזבאללה איננו ״התנגדות לישראל״, אלא התנגדות לריבונות לבנון עצמה – צבא זר, איראני, שחטף מדינה שלמה.
אם ממשלת לבנון תשלח את צבאה לדרום, תגרש את האיראנים ותפרק את חיזבאללה, היא תחזיר לעצמה את ריבונותה. שותפתה הטבעית לכך איננה סוריה או איראן ששעבדו אותה במשך עשרות שנים, אלא ישראל.
זו השעה לחדש את ההסכם עם לבנון. לא בנוסח 1983, אלא בגרסה עדכנית, עם תג מחיר מיידי וברור: מנגנוני אכיפה אמיתיים. הראשון, מנגנון “סנאפבק”: כל הפרה מהותית – הכנסת אמל״ח מדרום לליטני, ירי רקטות או סירוב לפרוס את הצבא – תגרור השעיית סיוע וסנקציות אוטומטיות. במידת הצורך, היא תגרור גם פעולה של צה״ל שלא תיחשב הפרה.
המנגנון השני, מודל “יוניטיזציה” אנרגטי־ביטחוני: חלק מההכנסות הלבנוניות מהגז יועברו בחוק למימון פריסת הצבא בדרום. הגז של לבנון לא נועד לממן טילים איראניים, אלא את לבנון האמיתית, ששומרת על גבולה ועל ריבונותה. שני המנגנונים יוצרים נוסחה ברורה: ביטחון מדוד, אכיף ומבוסס עובדות. לא נורמליזציה ולא שלום חם, שאולי יבואו בהמשך, אלא מציאות שמחזירה את האחריות למדינת לבנון ולא למיליציה. ישראל לא תסתפק בפחות, ולבנון תצטרך לבחור בין ריבונות לפרוקסי.
היום, בניגוד לשנות ה־80, העולם מבין שהתחמקות מהכרעה מסכנת את כל האזור. אם לבנון יכלה להסכים לגבול ימי עם ישראל ב־2022, היא יכולה להסכים היום גם לגבול יבשתי. ב־1983 בחרה לבנון בישראל ולא בטהרן. היום עליה להכריע שוב. הסכם 17 במאי לא נמחק. הוא מחכה ללבנון אמיצה, שתאשרר אותו כך שהגבול יהיה גבול בין מדינות, ולא שדה פעולה של ארגון טרור שדינו חיסול.
התרעות פיקוד העורף