אנחנו יושבים בבקתת עץ מוסקת בלב אי קטן בנורווגיה ומחכים לגברת הירוקה שתואיל להפציע בשמיים הבהירים. ואז זה קורה: זרם חי של גוונים שהעין לא מסוגלת לתפוס, ושעה וחצי של התגלות אלוהית מפעימה, שנוגעת בנבכי הנפש
היעד: לב החוג הארקטי, השער לקוטב. פחות משעתיים נסיעה ואנחנו בסרט טבע. יושבים בבקתת עץ מוסקת ומחכים לאורורה בוראליס, הזוהר הצפוני או כמו שמכנים אותה כאן: "הגברת הירוקה".
מזג האוויר משוגע, חג המולד בפתח ובאופן מפתיע בעיר עדיין לא ירד שלג. המקומיים לא ממש יודעים להסביר זאת ומשתפים אותנו בדאגה. באזור החוג הארקטי אין אור יום עד אפריל בערך. באופן רשמי תאורת דמדומים קלה מופיעה בין השעות 10:00 ל–14:00, בפועל זה קצת פחות. אחר כך - חשיכה מוחלטת.
יצאנו למסע הזה חמישה אנשים, פלוס חנוכייה אחת קטנה ששרדה בתנאים קשים. הימים, ימי חנוכה, וכישראלים נאמנים שמתלהבים מכך שהם היהודים היחידים שככל הנראה חוצים ברגע זה את קו רוחב 70 (איסלנד לצורך העניין, ממוקמת דרומית יותר, על קו רוחב 65), הבטחנו לעצמנו שאם נראה את הזוהר, נדליק ברקע חנוכייה. אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, אמרנו בלי לדעת שעם רוחות הצפון או עם אורורה בוראליס אי אפשר להתעסק.
יש משהו חזק מאיתנו שם למעלה, לא ברור מה זה לעזאזל. כל הסרטים שראינו בבוקר במרכז המבקרים לא הכינו אותנו לדבר האמיתי. אלוהים, זה קורה אף על פי שהכנו עצמנו לאכזבה. וזה חי ונושם, והדמעות זולגות מעצמן מהקור ומההתרגשות. בדרך חזרה לעיר, שותקים ונפעמים, אנחנו מבינים שאף שחזינו בזוהר הצפוני ביום השני להגעתנו, המסע שלנו בקוטב לא נגמר אלא רק מתחיל.
קן, בן למשפחה סאמית, בן 31 דובר אנגלית מושלמת (לסאמים זו שפה שלישית, אחרי הניב האתני והנורווגי) הסיע אותנו לראמפיורד, כפר במחוז טרומס שממוקם כ–20 ק"מ ממרכז העיר. 30 דקות נסיעה על מזחלת שלג שמניעים איילי צפון של סנטה קלאוס, ואנחנו באוהל מחומם בעצים מוסקים שמזכיר את הטיפי האינדיאני. קן שר לנו את היודל המקומי המכונה "יוייק", ומספר שהם משתדלים לשמור על המסורת אבל מבינים בטינדר. לא שיש התאמות במרחקים הגיוניים.
התרעות פיקוד העורף