ביום ראשון הודיע צה"ל לדייגי עזה כי מעתה הוא מתיר להם לצאת לעומק מרבי של 12 מיילים בים, כ-20 קילומטרים מן החוף. לכאורה הודעה שגרתית, שאף לא נמסרה לפרסום בעיתונות, בניגוד לנהוג בדרך כלל. בפועל, היה זה אקורד סיום לפרק עצבני ומסוכן כבן שלושה שבועות, שבמהלכו עמדה הפסקת האש בגבול הרצועה לקרוס שוב.

מה כל כך דרמטי בהרחבת שטח הדיג בשלושה מיילים נוספים? האמת, שום דבר. ראשי חמאס נלחמו על הסולר לחשמל ועל מזוודות הדולרים מנסיכות קטאר. הרחבת מרחב הפעילות בים תניב יבול עשיר ואיכותי יותר עבור דייגי הרצועה, אבל למנהיגיהם ההקלה הזו חשובה פחות. אלא שכמו כל דבר בעזה, גם הדגים הפכו להיות כלי במשחק הפוליטי. שתקנים, אבל שחקנים.

ומעשה שהיה, כך היה. הפסקת האש בין ישראל לחמאס נכנסה לתוקף ב-1 בנובמבר, ותנאיה היו ברורים לכל הצדדים. ראשי חמאס הסכימו לחדול משיגור בלוני תבערה, ולפרוס כוח לאורך הגדר שירחיק מתפרעים הזוממים להסתער ולחתוך אותה כדי לחצות את הגבול. בתמורה, התחייבה ישראל לפתוח את נתב"ג בפני הבלדר הקטארי, שיביא לחמאס את מזוודות הדולרים. כמו כן, הורשתה רשות החשמל והאנרגיה בעזה לקנות מחברת פז סולר לתחנת הכוח ברצועה. גם אותו מממנים הקטארים. עוד הוסכם כי לאחר כמה שבועות, אם ההסכם יעלה יפה, תיתן ישראל הקלות נוספות. למשל, הרחבה של מרחב הדיג, שעמד על תשעה מיילים. ענף הדגה ברצועה מפרנס כ־12% מאוכלוסייתה.

בלי בלונים - עדיין מהומות

חמאס אכן הפסיקו את שיגור הבלונים ואת הניסיונות לחדור לישראל. ההמונים שזרמו לגדר נבלמו בדרכם אליה, כמאה או מאתיים מטרים לפני שבאו במגע עם חיילים. לעומת זאת, ההפגנות ההמוניות עצמן לא הופסקו לרגע. סנוואר וחבריו חששו כי הפעלת כוח נגד המפגינים וסילוקם באופן מוחלט מאזור הגבול יציגו אותם כמשת"פים של ישראל. ממילא רבים ברצועה מאשימים אותם, כי בלקיחת הדולרים הקטארים דאגו בעיקר לעצמם.

גם בלבם פנימה הם לא רצו להקפיא את המהומות. הרי זהו המנוף הטוב ביותר נגד היהודים מאז תפסה חמאס את השלטון ברצועה. הוא מטריד את צה"ל, משבש את סדרי החיים ביישובי העוטף, ולרוב אינו גורר את חיל האוויר לפעול. יום אחד, חשבו סנוואר ואנשיו, בטח נזדקק למתפרעים האלה כדי לשסותם בחיילים. היום הזה הגיע מהר מן הצפוי.

שישה שבועות חלפו ללא הרוג אחד לאורך הגדר, הודות להפסקת האש. ואז בא המועד לפרוע את השטר הקטן. באמצע דצמבר נדרש צה"ל להרחיב את מרחב הדיג כמסוכם. בחמאס תהו מתי תיכנס ההבטחה לתוקף, והופתעו לשמוע מירושלים תשובה שלילית. אתם, האשים הצד הישראלי, ממשיכים באלימות, ובמיוחד ב"משט השיבה". מדי יום שני יוצא משט של ספינות דיג לכיוון הגבול הימי, סמוך ליישוב זיקים בשטח ישראל. את הסירות מלווים מאות מפגינים בחוף, שמסתערים באלימות על גדר הגבול בחוף. בכמה מקרים נאלצו החיילים לירות לעברם כדי לפצוע.

בחמאס החליטו לשלוף את הנשק הכי בלתי סודי שלהם. המתפרעים בגדר לא קיבלו פקודה ולא תמריץ. להפך. ביום שישי לפני שבועיים, הצטוו אנשי "הבלגת השטח", מעין כוח משמר גבול של חמאס, שבלם את המתפרעים מהגעה לגדר, לשבות ממלאכה. איש לא הפריע להמונים להסתער על הגדר עצמה. בערבו של יום נרשמו ארבעה הרוגים בפעם הראשונה זה חודש וחצי. דוברי חמאס ליוו את אירועי הדמים בהאשמות כלפי ישראל ובטענות מיתממות על הכבדת היד באופן מכוון. הם כמובן פעלו כדי שכך יהיה.

ישראל נותרה נבוכה. היא ידעה שאם תסרב, תימשך שפיכות הדמים לאורך הגדר. בתוך שבועיים או שלושה עלולה הפסקת האש להתמוטט, ובלוני התבערה ישובו לפעול. מצד שני, אם תדבק בהתחייבות שלה, היא תיראה כמי שנכנעה לתרגיל החמאסי. באותם ימים, בגבול לבנון, התקרב לשיאו מבצע בן שנתיים לפירוק מנהרות חיזבאללה. זה בפני עצמו מהלך רגיש בעל פוטנציאל נפיץ.

חשבה ירושלים וחשבה, והחליטה להוסיף מייל אחד בלבד של פעילות דיג בים של עזה. בחמאס אמרו לעצמם, הישראלים צמצמו מרחקים, אז נשחרר את החגורה, אבל פחות. מחווה חלקית תיענה בריסון חלקי. בא יום שישי שעבר. כוחות ההבלגה של חמאס נשלחו לבלום מתפרעים שחתרו למגע עם הגדר. הם פעלו בעיקר ממזרח לעיר עזה ובמרכז הרצועה. לח'אן יונס, שעדיין סערה בעקבות פעולת היחידה הסודית של צה"ל שנחשפה, הם לא התקרבו. שם נהרג המתפרע הבודד באותו יום, בן 22. הוא ספג כדור בראשו על הגדר ממזרח לעירו.

חלפו יומיים, ובראשיתו של שבוע זה הורחב שטח הדיג לכדי 12 מיילים, כמובטח. בניגוד למנהגו, החליט צה"ל לא לפרסם הודעה לעיתונות על ההקלה. המהלך נעשה הרחק מאור הזרקורים. כך קרה גם בראשית נובמבר: אף צד לא הכריז רשמית על הפסקת האש, כדי לא להביך את עצמו בעיני קהלו, ומחשש שתיכשל.

אפשר ללמוד מן הסיפור הזה עד כמה אינטנסיביים הם המגעים בין ישראל לחמאס. אלה מגעים עקיפים, עצבניים ומתעתעים, אבל הם מתנהלים כמעט על בסיס שבועי. שנית, הוא ממחיש את רמת השליטה הגבוהה של חמאס בגובה הלהבות. ברצותם ישיאו אותן לגבהים, ברצותם יבעירו מקטע אחד בלבד מהגדר.

2018, שהסתיימה השבוע, תיזכר כשנה שבה תנועת חמאס הצליחה לייצר קלף לחצים חדש על ישראל, המבוסס על ניתוב ושליטה של המון זועם. עבור ישראל, אין מדובר בסכנה דרמטית. זהו נשק טורדני, אבל בלתי קטלני וניתן להכלה. אבל ביכולתו למרר את חיי התושבים, לרתק את צה"ל, וברגעים מסוימים אף לדרדר את הזירה לעימות צבאי. אלמלא ידעו שני הצדדים לשלוט בעצביהם ולהבין כי מדובר במשחק עצבני של הורדת ידיים ולא בעניין של חיים ומוות, מתישהו לאורך השנה הזו הייתה פורצת מלחמה.

קרשי הצלה

שרת ההסברה של ירדן, ג'ומאנה רנימאת, עשתה מה שאיש משרי הממשלה לא עשה לפניה. היא נפלה בפח שטמנו לה האיגודים המקצועיים. ביום חמישי שעבר הגיעו שרי הממשלה החדשה לפגישה עם ראשי האיגודים במטה המרכזי שלהם בעמאן. הם באו כדי לשוחח על מסים שבכוונת הממשלה לגזור, ועל סוגיות בוערות נוספות במשק הירדני. הממשלה חוששת כי בכוונת האיגודים להצית שוב את הרחוב, כפי שעשו לממשלה הקודמת, שראשיה נשלחו בבושת פנים הביתה. השרה ידעה כי בפתח מטה ההסתדרות מונח זה שש שנים דגל ישראל, כדי שהמוזמנים ידרכו עליו. למרות זאת, החליטה לבוא בשער הקדמי. ראש הממשלה, עומר אל־רזאז, ידע גם הוא על הדגל, והחליט להיכנס דרך שער צדדי.

מה שמעניין בסיפור הזה הוא הפרופיל הנמוך ששתי הממשלות העניקו לו. בעמאן וגם בירושלים הקפידו לא לחמם את האווירה. אם מישהו ביקש לחמם, הריהם גולשים ברשתות החברתיות בירדן ובשטחים הפלסטיניים. הם זעמו על ראש הממשלה והיללו את השרה. ישראל מחתה בקול רפה. היא הזמינה את ממלא מקום השגריר הירדני לשיחת הבהרה בירושלים. בז'רגון הדיפלומטי, "שיחת הבהרה" הוא האקט הפחות חריף בסולם הסנקציות.

כמו במקרה של עזה, שתואר לעיל, גם כאן נסתרו פרטי העלילה מעיני הציבור. האירוע תפס את ראש הממשלה נתניהו רגע לפני שהביא לאישור הקבינט בקשה להפשיר הסכם לחילופי מים עם ממלכת ירדן. על פי ההסכם, שתי המדינות יקימו מתקן להתפלת מים בחוף עקבה. המתקן יזרים 35 מיליון קוב בשנה לחקלאים ישראלים. בתמורה, תיתן להם ישראל כמות מים דומה באזור הכנרת. כך תצמח החקלאות בערבה, ולירדנים תיחסך הנחת צינור יקר מן הערבה לבירתם עמאן.

שני הצדדים הסכימו על המיזם כבר לפני ארבע שנים, אבל ממשלת ישראל הקפיאה אותו בתואנה כי איננו משתלם מבחינה כלכלית. מומחי משרד החוץ טענו כי להסכם חשיבות אסטרטגית גדולה, כמו להסכם הזרמת הגז לממלכה ההאשמית. לא היה מי שישמע.

בשלהי אוקטובר 2018 בא המלך הירדני והטיל פצצה. הוא הכריז על סיום הסכם החכירה של צופר ונהריים, ועל כוונתו להשיב את המובלעות לחזקתו המלאה. ההכרזה הזו מוקנית לו כחוק הסכם השלום. בירושלים נזעקו, חיפשו איזו תשורה אפשר לתת לירדנים כדי שיאריכו את תוקף ההסדר, ומצאו. ההסכם להקמת מתקן ההתפלה בעקבה, שנחתם בידי הצדדים בפברואר 2015 ומיד הוקפא בידי ישראל, הפך פתע לקרש הצלה. באמצעות המיזם הזה מקווה ישראל עתה לקבל מחדש את צופר ונהריים. אז מי את, הגברת ג'ומאנה רנימאת, שתפריעי לנו להפשיר את הקרח.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.

כשסנואר עולה להתקפה: הסיפור המלא מאחורי הרחבת שטח הדיג מול חופי עזה

ישראל סירבה לקיים את הבטחתה, בחמאס לחצו על כפתור, וחמישה מפגינים נהרגו. כרוניקה של שני ימי שישי מדממים במיוחד