פעם הייתי טיפוס נוסטלגי ובעיקר סנטימנטלי. כל שיר היה מזכיר לי משהו, כל מרצפת בשכונה טמנה בחובה סוד כמוס מהילדות, כל ספסל בעיר סיפר סיפור של חיים שלמים - עם מי ישבתי, על מה דיברנו, מה היה מזג האוויר ומה החזקתי ביד. כל ריח של דוכן פלאפל היה זורק אותי אחורה, כמו סורמלו ירושלמי בן 89 עם קול חרוך מסיגריות. כל עלה של סרפד היה מזכיר לי איך השכן שלי, שמאס ברעש הילדים מתחת למרפסת שלו, הזהיר אותנו שאם רק ניגע בצמח, שהיה נפוץ אצלנו בשכונה, ואחר כך נכניס יד לפה, נמות בתוך 11 דקות.

נזכרתי בסיפור הזה כשהייתי על סירת גומי שעשתה את דרכה בין הפיורדים הנורווגיים לאוקיינוס. הדייג שהשיט את הסירה הזהיר אותנו שאם ניפול למים הקפואים, חליפת ההצלה תגן עלינו במשך 11 דקות בלבד. רציתי לשתף בסיפור הזה את האיטלקייה שישבה לידי, אבל לא זכרתי איך אומרים סרפד באנגלית. ותכלס, למי אכפת במינוס 20 מעלות איך אומרים סרפד. בדקות הארוכות בלב הסערה תהיתי אם 11 הוא מספר טיפולוגי שמסמל מוות או שמדובר במספר אקראי שנועד להכניס ריגוש ואקשן לחיים אפרוריים.

שאלתי את הדייג למה דווקא 11, כי שאלות קיטבג ברגעי לחץ הן תחום ההתמחות שלי. "זה מספיק זמן עד שמישהו יציל אותך", הוא ענה והוסיף שהתקווה היא שהצילה אותו פעמים רבות באזור הפסיכי הזה, בתנאי אקלים קיצוניים ובמים כל כך קרים שרק נס גרם לכך שלא קטעו לו עד עכשיו את שתי הרגליים.

ובחזרה לזיכרונות: יש שורות משיר שמזכירות לי מקומות בשכונה שבה גדלתי. למשל משפט ששר שלמה ארצי בשיר "תרקוד" מזכיר לי את הרגע שבו אני והורי חצינו את מעבר החצייה בשדרות ירושלים בחולון. זה היה בערב יום כיפור של שנת 1988, כשמישהו מהם זמזם את השיר. אולי אפילו אני. לא מזמן הייתי בהופעה של שלמה ארצי והתפללתי שהוא לא ישיר את השיר, כי כבר נמאס לי לחיות בעבר. אחר כך הצטערתי, הבנתי שלא נורא להרגיש.

שמתי לב שגם החלומות שלי זורקים אותי אחורה. נדיר שחלומות העבר המוזרים שלי יהיו נטועים בתקופת גיל ההתבגרות או אחריה. תמיד הם חוזרים לילדות, לגיל 10 או 11. תמיד הם יתמקדו בבית שבו גדלתי, לא באלו שבאו אחריו.

ככל שהזמן חולף, אני נזכרת בפרטים רבים מהילדות. כאילו ענן שריחף מעל הזיכרון לטווח הארוך התפוגג. את הטווח הקצר הוא מטשטש. וכאמור, הנודניקיות שלי בירידה לפרטים קטנים אולי משרתת אותי ממש טוב בעבודה, אבל די מעמיסה לי על החיים. זה מסביר למה לקח לי 35 שנה ללמוד לסלוח ו־40 שנה ללמוד לשכוח. ולא בעניינים שברומו של עולם, אלא בעיקר בדברים אזוטריים שאנשים עשו או אמרו לי ולקחתי ללב. או דברים שסתם לא מצאו חן בעיני, אבל הם עדיין רצים במוחי כמו סרט נע.

לאחרונה אני מנסה לעבוד על עצמי. במקום לשמוע את אותו שיר ישן עשרות פעמים אאזין לו פעמיים ואז אחפש שיר חדש (וזה ממש קשה). אני מנסה לפתוח את הראש לעתיד ולא לפחד ממנו או להיתלות בדגל הנוסטלגיה. כמי שחשבה שהטוב מאחוריה אני מנסה להאמין שיהיה טוב, אפילו יותר טוב מבעבר.

עם הזמן למדתי שנוסטלגיה היא דבר איום ונורא. היא מונעת מאיתנו להתקדם. כך שגם על עצמי אני כבר לא מתרפקת, לא שאי־פעם חשבתי שיש על מה. לא מזמן כולם העלו ברשת תמונות שלהם מ־2009 במסגרת מה שנקרא "אתגר עשר השנים". תמונות מ־2009 יש לי, אבל אני ממש לא מעוניינת לחזור ולהסתכל עליהן. היה נחמד, טוב שהיה ובעיקר טוב שעבר.

יש דברים שגם אם אני זוכרת אני מתעקשת לשכוח. אני חושבת שאוכל לתקן את עצמי. השארתי לעצמי קופסת מזכרות קטנה אחת ולא השארתי שום דבר בארון שגילו עולה על 3 (מלבד מעיל בן 40 של אמא). אני מאמינה שכאשר זורקים חפצים מפעם זה נותן שליטה על הזיכרונות לטווח הארוך.

בכל פעם שאני מגבה את הקבצים במחשב לכונן חיצוני ונתקלת בים התיקיות שנושאות את הכותרות "תמונות 2001" או "אילת 1997" אני תוהה למה צריך את זה. יום אחד עוד אעשה דיליט. מה שלא רלוונטי לקופסה שלי במוח לא רלוונטי לקופסת המחשב. מה הסיכוי שארצה בעוד 30 שנה להסתכל איך נראיתי פעם (רזה וחמודה. למה לעזאזל לא ראיתי את זה אז?) ולבאס את עצמי למוות? זה יקרה בוודאות בתוך 11 דקות.

טוב שעבר: יש לי תמונות מלפני עשור, אבל אני לא מעוניינת לחזור אליהן

אחרי שהבנתי שהשקיעה בנוסטלגיה מונעת ממני להתקדם, אני מנסה לשכוח מהעבר ולהתמקד בהווה. זה כבר קרה לי פעם