איש עדיין לא כתב מדריך להתנהגות נאותה בזום, אז לקחתי יוזמה

משהו: 100 פרופסורים לרפואה פרסמו גילוי דעת שגם אם הניתוח יצליח, הפציינט לא יחיה יותר מ־120 שנה.

מפגש זום לא מתחיל בשעה שנקבעה: התייצבות לזום לא דורשת חניה, איש לא נתקע בפקקי תנועה. הקורונה דאגה שתהיה תמיד בדיוק בזמן באותו מקום: בבית. לכן אנשים שמתיישבים בזמן מול המסך מצפים שהמפגש אכן יתחיל. הם לא מביאים בחשבון שמפגש זום מתחיל בעשר דקות איחור לפחות, בגלל אנשים שלא מצליחים להתחבר. הייתי במפגש שבו המרצה עצמו נזקק לחצי שעה של “אני לא מבין למה לא שומעים אותי". למען האמת, הייתי אפילו במפגש שבו עד סופו לאחר שעה וחצי הדובר במפגש לא הצליח להתחבר.

איך הפשוטע הזהירה בנושא שראוי להיכלל במדריך שלנו? “כל הכיתה שמעה את ההורים שלי מתגרשים בזום".

“המתנחלים מתרבים יותר מדי. יש להם ילדים רבים מדי. לולא התרבו כל כך, היה מצבנו טוב הרבה יותר", כתב בימים אלה העיתונאי גדעון לוי בעיתונו “הארץ". בעברית לישראלים, ולמען המתקשים בעברית ברחבי תבל תרגמו לאנגלית. הוא גם הציע: “אולי לחוקק חוק, אולי לחייב התקנים תוך־רחמיים".

מה אולי? לשון רפה כזו לא תפתור את הבעיה. חייבים לכתוב באומץ. המצב הוא אכן כפי שמתאר העיתונאי: הציבור החילוני והשמאלני, שוחר השלום והדמוקרטיה והתומך בתנועות שבשמן מופיעות המילים זכויות אדם, לא עושה מספיק ילדים.

הצעה להתקנים תוך־רחמיים למתנחלים לא תעלים את הבעיה, צריך לכתוב קצת יותר בחריפות, לא רק לייבב אלא גם לדרוש מעשים ולומר באופן ברור: הציבור שוחר השלום חייב, ומעכשיו, לעשות יותר ילדים! מספיק להיות אימפוטנטים ורק לברבר, זה הזמן לפעולה. מי שלא עושה ילדים איננו שונה ממשתף פעולה עם המתנחלים. ידוע שיר המחאה המפורסם המתאר את מי שחושב שזו לא הבעיה שלו, עד שמגיעים אליו.

במאמר כתב גדעון לוי ש"הפתרון היחיד: לנעול את הרחם של נשות המתנחלים". הרשה לי לעזור לך לקדם את מטרתך טוב יותר, כי בית המשפט שמתערב בכל דבר עלול לאסור נעילות רחם, ואז תישאר מול שוקת שבורה. על אנשי שיח הזכויות לעבור מדיבורים למעשים לפני שהם מגנים את התינוקות של המתנחלים. עיוורון לבעיה רק יחמיר אותה. את מאמרך, גדעון, היית צריך לשבץ בקריאה למעשים, ולא רק לרטון ביניכם לבין עצמכם על ילודת מתנחלים תאוצתית. אינני עורך שלך, אבל כדי שהמאמר יהיה גם אפקטיבי, הייתי מציע לך לסיים אותו במה שראוי להפוך לססמת תנועות השלום והתקווה: “על כל ילד שהמתנחלים עושים - אנחנו נעשה שניים!".

הנסיכה יצאה לחופש הגדול. זו פעם ראשונה שאסור להגיע בחופש הגדול להתקהלויות בשלולית. אם אין ביקורי שלולית ואין צפרדעים שקופצים משם, הנסיכים יישארו כלואים תחת קללת המכשפה עוד הרבה זמן.