אלא שלקושנר יש בעיה. מבחינה פוליטית, אסור לו להתעמת ישירות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא אחד משני האישים האהודים על מצביעי המפלגה הרפובליקנית. לכן, במקום להתווכח עם נתניהו, קושנר רתם למשימה את בני גנץ. שהוא יתווכח עם נתניהו. בתחכום רב התנה קושנר את קידום התוכנית בהסכמה רחבה בישראל. לשיטתו, בהיעדר הסכמה כזאת, אם החלת החוק תיבלם, לא יהיה אפשר להציג לציבור השמרני־לאומי בארה"ב את טביעות האצבע של ממשל טראמפ.
גם לנתניהו יש בעיה. הוא לא יכול להרשות לעצמו שחודש יולי יחלוף בקול דממה מדינית דקה. חרף הרוח הקרה עתירת הרמזים השליליים הנושבת מוושינגטון, עדיין מפעם סיכוי שלראשונה מאז תמיכת הנשיא הארי טרומן בהקמת המדינה, תבצע ישראל צעד מדיני משמעותי בתמיכה אמריקאית מוצהרת מראש.
פעולות שכיום הן בקונצנזוס, זכו בעבר לגינוי אמריקאי חריף. כך לדוגמה חוק הגולן, ואפילו תקיפת הכור העיראקי. לא רק שהן גונו על ידי הממשל האמריקאי, הגינוי לווה באמברגו ובסנקציות. כיום תקיפת הכור העיראקי נחשבת לפעולה חיונית, אפילו באירופה, וארה"ב אימצה ללבה את החלת החוק בגולן.
עכשיו נוצר לישראל חלון הזדמנויות מדיני, הודות לצירוף נסיבות נדיר, וקרוב לוודאי בלתי חוזר, המאפשר להחיל את החוק הישראלי על חלקים מיו"ש. יש ממשל אמריקאי שקרוב אידיאולוגית; ישנה ברית אינטרסים המצויה בשיאה עם הכוחות המובילים בעולם הערבי הסוני מול איראן וארדואן; אירופה המוחלשת מתבוססת אומנם בשורשיה האנטישמיים, אך מותשת ממלחמתה בקורונה ובהשלכות הברקזיט. ומבית, אופוזיציה מפוררת וחלושה מתקשה להציג אלטרנטיבה פרסונלית ואידיאולוגית.
אם למרות צירוף הנסיבות הזה והציפיות שעורר, נגיע לאוגוסט בלי תזוזה, נתניהו עלול להיתפס כמי שזכה בלוטו ואיבד את הכרטיס. נתניהו חייב לקבל החלטה, שהיא אולי הקשה ביותר שקיבל לכל אורך כהונתו רבת השנים. עם או בלי הסכמה של טראמפ, אסור שהחלטת נתניהו תתבסס על ההנחה שהנשיא המכהן ייבחר בנובמבר. נתניהו צריך להניח שבינואר יֵשב דייר חדש בבית הלבן, ושמו ג'ו ביידן.
ההיסטוריה הוכיחה שבוויכוח בין הציונות המדינית לציונות המעשית, ההחלטות המדיניות הן שבמוקדם או במאוחר הניבו פרי. הקונגרס הציוני בבאזל, הצהרת בלפור, הצהרת סן רמו והחלטת חבר הלאומים ב־1922 הובילו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לעומת זאת, פינוי סיני ועקירת גוש קטיף הוכיחו כי שיטת "עוד דונם ועוד עז" לא עובדת.
בלי להיכנס לאופי ההחלטה המדינית ובלי קשר לסוג ההבנה עם טראמפ, היעד של נתניהו ביולי חייב להיות קביעת עובדות מדיניות, תוך הידברות שוטפת עם כל חלקי המפה הפוליטית בארה"ב. לאחר שייקבעו עובדות אלו, צריך יהיה לגייס את הקהילה היהודית ואת משרד החוץ לפעולה בקרב כל הציבורים התומכים במפלגה הדמוקרטית, כדי שבשם עקרון הרציפות השלטונית יכבדו את ההחלטה שתתקבל בממשל הרפובליקני, אם הדמוקרטים אכן יגיעו לשלטון.
2. האיום המרכזי שבפניו ניצבת ישראל בימינו הוא הקורונה. זהו איום בריאותי, כלכלי, ובעיקר קיומי. אם לא נילחם לעקירתו ללא פשרות וללא עיגולי פינות, הוא יהרוג אותנו. את ההורים, את הסבים, וגם את הכלכלה. כל מי שמזלזל בהוראות, לא עוטה מסיכה, לא שומר מרחק ולא מקפיד על היגיינה, לא רק מסכן את חייו וחיי זולתו, אלא גם עלול לגרום בסופו של דבר לקריסת המשק.
הגיעה העת להיחלץ מהרפיון שמאפיין את ההתמודדות עם המשבר. נגמרו המשחקים. האויב פרץ את קווי ההגנה, ולכן צריך להפעיל מיד את צופרי האזעקה במלוא העוצמה, להכריז על מצב חירום ולהפעיל את האמצעים האפקטיביים ביותר שבחזקתנו. ההחלטה על הפסקת איכוני השב"כ זכאית לפרס יורם לס לחלמאות, וטוב עשתה הממשלה שהחליטה לחזור לשפיות ולהחזיר את הארגון לתמונה. אבל זה רחוק מלהספיק.
התחליף היחיד לסגר כללי, שאליו אנו מתדרדרים, הוא הצעד המתבקש הבא: גיוס והכשרת 60 אלף פקחי קורונה, שיסתובבו במשך כל שעות היממה ברחובות, בפארקים, בעסקים, במפעלים, בקניונים ובשווקים. הם יבדקו את קיום תקנות התו הסגול ויאכפו את עטיית המסיכות ושמירת המרחק. יהיו להם מצלמות ופנקסי דוחות. כל מי שיפר את חוקי הקורונה ייקנס, ובפעם השנייה ישלם כפל קנס.
את הפקחים אפשר להכשיר מבין מאות אלפי המובטלים במשק. שהרי חלק גדול מהם לא יחזרו לעבודה. הם עומדים לסיים את החל"ת ולעבור לתשלומי הבטחת הכנסה, שמהם לא יוכלו להתקיים. לכן הצעתי תופסת שתי ציפורים במכה אחת: פתרון למובטלים ופתרון לקורונה. אין לי ספק שכמות כזו של פקחים תייצר הרתעה והחוק יישמר, כך שעד תחילת שנת הלימודים נחזור לאפס תחלואה, בלי לדרדר את הכלכלה.
לפי אינדיקציות רבות, נוצר השנה סיכוי לגל עלייה חסר תקדים מהמערב. ריבוי התקריות האנטישמיות, הקשיים הכלכליים והבריאותיים בארה"ב ובאירופה והאטרקטיביות ההולכת וגוברת של ישראל, פותחים חלון הזדמנויות משמעותי לעלייה גדולה. השאלה היא אם נדע למקסם את ההזדמנות, כפי שקידמה ודחפה ועדת העלייה של הכנסת שהייתה לי הזכות לעמוד בראשה בין 1988 ל־1992.
בראש ועדת העלייה של הכנסת עומד דוד ביטן, שבניגוד לדימוי שיש לו בחוגים מסוימים, הוא אחד מאנשי הציבור המוכשרים, הערכיים והמוערכים ביותר בקרב כל מי שפעל מולו. ביטן הוא האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. ביכולתו לתרגם למעשים את הגידול ברשימת הנרשמים לעלייה לארץ.
נדרשת שורה של פעולות כלכליות, חקיקתיות ותקציביות כדי למצות את פוטנציאל העלייה ואף להרחיבו. יחד עם שרי הקליטה, האוצר, הפנים וראשי ההסתדרות הציונית, ביטן יכול להניע את המערכת ולעשות את הדרוש.
התרעות פיקוד העורף