תכלה תשפ"א ושנאותיה

הייתי רוצה לכתוב מדור אופטימי לסיכום שנת תשפ"א ולקראת תשפ"ב. אי אפשר. זו הייתה שנה שבחציה הראשון ישראל הייתה המובילה בעולם בבריאות ובשמחת חיים, בהתאוששות הכלכלה ובהסכמי שלום מרהיבים, ועכשיו היא מדשדשת נכה.

שנה שבתחילתה הייתה ממשלה לא סבירה, אבל בארצות הברית היה נשיא ששינה את העולם לטובתנו, ובבלפור גר בבית רעוע ראש ממשלה שהביא תוצאות מצוינות. בסופה יש ממשלה מדוללת חזון, בה הלהט הציוני מורדם ומונשם. הכל בינוני ועל קצות האצבעות. “אנשים נורמליים מנהלים ממשלה נורמלית", ככה הם מנסחים את הסיפוק העצמי שלהם מעצמם. ממשלה שהמפלגה שבה בחרו הכי הרבה ישראלים מודרת ממנה. ממשלה שמורכבת בחלקה ממפלגות אישיות, שמטרתן לדאוג לבעל המפלגה. זה בחוקה שלהן, מהותית.

עד הבחירות האחרונות עוד האמנו בשאריות תמימותנו, ולמרות הניסיון הכואב עם אריק שרון המאותרג, שאם אזרחים בוחרים במפלגה, היא תעשה מה שהיא הציגה בפנינו. זו הייתה שנה שאחריה מי שמצביע, שם את הפתק שלו בקלפי כמניח ז'טון על מספר כלשהו בלוח, ואין לדעת מה ייצא. רוב הסיכויים שלא מה שהוא ציפה לו. זו הייתה שנה שבה הדמוקרטיה בישראל מוטלת בספק. שנת ששת המנדטים השולטים. לגבי ראשי מפלגות מסוימות, הבוחרים נחשבים לכסף שנכנס לקופה במבצע מכירות, ואפשר לעשות בו מה שרוצים.

זו הייתה שנה שבה ישראל שקעה בטירוף רדיפה לא רציונלית אחרי נתניהו. כאילו הוכרז פרס השנאה, ורבים מדי וטובים מדי התמודדו עליו. צרחו השנה, כתבו שלטי שנאה, מאמרי שנאה, ראיונות שנאה. “מתועב", “לכלא!", “חלאה", “ארדואן", “פושע", “שקרן", “נאשם" היו מילים ששובצו בכל נאום או מאמר. הביאו ילדים להפגנות כדי ללמד גם את הילדים שנאה, נתנו לילדים להחזיק שלטים סאדיסטיים, שבהם רואים אדם מקבל בעיטה בתחת ומושלך אל בין הסורגים. המסיתים ומשסעי העם האלה יצאו לרחובות עם שלטים: “מסית ומפלג, צא לנו מהחיים". נהמות שנאה מעומקי הבטן והנשמה נחשבו לצורת התבטאות טבעית על ידי רבים מדי וטובים מדי בחברה הישראלית. כאשר שאלו בפייסבוק “מה תיתנו לביבי ליום ההולדת?", התגובה “ציאניד" הייתה המתונה שבטוקבקים.

אנשים לא הבינו לאיזה מקום הם דרדרו את עצמם, וכלל לא שאפו להשתחרר מהשנאה שהשתלטה על מוחם. נקווה שלעולם לא תהיה עוד שנה כזו. השנאה סחפה, השפיעה על הבחירות, והליכוד בראשות נתניהו לא קיבלה מספיק קולות בוחרים גם השנה, למרות התוצאות הטובות שביבי הביא למדינה.

זו הייתה שנה שבתחילתה לא היה לנו עדיין חיסון. במהלכה נרפאנו מול השתאות העולם כולו. או אז, לדעתי גם באשמת הממשלה החדשה שהבאנו על עצמנו, חזרנו לאימת המגיפה. במקום להקשיב לנתניהו המתחנן שיתחילו לחסן במנה השלישית, חיכו יותר מחודש, אולי עיינו בכתבי ברל כצנלסון, אבל הפעם לא הייתה לו תשובה.

האיחולים שלי לישראל לשנת תשפ"ב: רק שהתחזיות לכישלונות של הממשלה החדשה יוכחו כטיפשיות, ומי שחזה אותן יתבייש בעצמו. הלוואי שהממשלה החדשה תביא לישראל הישגים. לפחות חצי מההישגים של ממשלות נתניהו בשנים הקודמות. כן, חצי זה בהחלט תוצאה נפלאה.
ואם יהיו שוב בחירות, שהישראלים יצביעו הפעם מהראש ולא מרטט העצבים המודלקים של השנאה.

אירוע רכילות השנה בספרות היה ספרה של גליה עוז על אביה עמוס עוז. האם לאחל אירוע ספרותי תוסס כזה כל שנה זה איחול טוב? או לא טוב?

זו הייתה שנה שבה למדנו שכאשר ממשלת ישראל אומרת “חמאס לא רוצה בהסלמה", בעברית זה: “לא בא לנו עכשיו לראות את האמת".
במאי, בתום אייר ותחילת סיוון, הגיע ירי טילי חמאס על כל הארץ, וגם על תל אביב. אני הסתתרתי במרחב מוגן, מוקפץ מהמיטה בלילות. בבית ידידה שלי ברמת אביב ראיתי את תוצאות הפיצוצים. שדה התעופה נחסם. לכן, כשהטליבאן השתלטו על קאבול, הרשה לעצמו מישהו מבין אויבינו הערבים לומר שהישראלים לא יוכלו לברוח דרך שדה התעופה כי הוא יהיה חסום. שנצטרך לברוח דרך הים.

זו הייתה שנה שבה הוחלפו בטפסים שמות אמא ואבא להורה 1 והורה 2. שנת שיבוש השפה. זו הייתה גם שנת סתימת הפיות בפייסבוק ובטוויטר. לא היה דבר כזה לפני תשפ"א. זו הייתה גם שנת האלימות של חלק מערביי ישראל כלפי יהודים בתוך המדינה. מה שהתחיל בצילום סטירה לחרדי בטיק טוק, נמשך במעשי רצח ובניסיונות רצח. לוד בערה (לא דימוי). נולד הביטוי “פרעות תשפ"א".

וקצת אופטימיות כי די. הנה: בסוף השנה קיבלנו ארבע מדליות באולימפיאדה, שתיים מהן זהב.
אולי ניתן לקוות מהממשלה החדשה לתחבורה ציבורית בשבת, ואולי לגיור מחבק ואוהב של בני עמנו הנידחים.
שהקורונה תיעלם. פשוט תיעלם. שהתלמידים הישראלים והסטודנטים הישראלים לא יזכרו עוד איך מפעילים את הזום, אם אי־פעם בעתיד הם יצטרכו ללמוד שוב בזום.

נאחל גם שהמשפט של נתניהו יבוטל. וכי כל מערכות החוק והמשפט יכריזו על מורטוריום לצורך ניקוי כללי.
בחודש שבט תשפ"א נשאר מיקרופון פתוח, וכך הצצנו לתוך המערכות האלה. “אין, זה נועל אותו", התרברב היועץ המשפטי בפעולה שהוא עשה נגד נתניהו. “אתה לא במיוט, היועץ", נשמעה זעקה. ניתוק. מעניין מה אנחנו לא שומעים כשהם כן במיוט. כדי שהטיהור הפנימי יתאפשר, הוא ייעשה תוך מתן חנינה עצמית לכל מי שמחזיקים אותו בגרון בתוך המערכות האלה. הלוואי והישראלים יאמינו שוב במערכות החוק והמשפט. זה חשוב. אם המשפט יימשך, יש סכנה שבכל ישיבה ילך ויתפוגג עוד אמון העם במערכות החוק והמשפט. פתאום הם לא במיוט.
ועוד איחול קטן: שנגלה בתשפ"ב שתופעת הלוואי של החיסון של פייזר היא חיי נצח.

פינת השלולית

שקט השתרר בכפר האולימפי. לפתע נשמעו קרקורים, קרקורי צפרדע. הצפרדע התייצב לתחרות קפיצה לרוחק. השופטת, הסלמנדרה, ניצבה ליד בור הקפיצה, ונתנה אות שניתן להתחיל בקפיצות. הצפרדע ניתר במהירות ובחוזקה בהגיעו לבור הקפיצה ושבר שיא אולימפי.

מתחרים אחרים לא היו או ברחו. הצפרדע נעמד על הפודיום, וקיבל בחיוך של אלופים את מדליית יתוש הזהב. הנסיכה הביטה בו מוקסמת.
מסקנה: כאשר אתה מתחרה יחיד, תמיד תוכל להיות במקום הראשון.
(בתודה לרמי ישראלי). 

רציתי לכתוב מדור אופטימי לסיכום שנת תשפ"א ולקראת תשפ"ב, אי אפשר

משהו: כל אדם מישראל הוא ישראל הראשונה בישראל. מי שלא מבין זאת הוא ישראל סוג ב׳. שנה טובה

תכלה תשפ"א ושנאותיה

פינת השלולית