אני, שהיה לי בית פוליטי מובחן וברור, הפכתי להומלסית פוליטית | קרן אוזן

אני מסתכלת על הבופה הפוליטי, חורשת את ההיצע מימין לשמאל, משמאל לימין, ואינני מסוגלת להניח על צלחתי ולו מנה אחת. אני, שהיה לי בית פוליטי מובחן וברור, הפכתי להומלסית פוליטית. אני תוהה אם זאת אני שהשתניתי, אם עולם הערכים שהאמנתי בו קרס במבחן המציאות, או שזוהי המציאות הישראלית שהפכה רבים כמוני לאזרחים מאוכזבים שאיבדו אמון במפלגה שהשתייכו אליה, וכעת הם מחפשים בית פוליטי חדש, אם יש כזה בכלל.

מגיע לעמך ישראל יותר. כשמביטים באופק, מבינים עד כמה הוא התקצר. הברירה לא כל כך מגוונת כפי שנראה כלפי חוץ. הימין לא ימין, השמאל לא שמאל, ומה שמונח לפנינו, האזרחים, הוא גלריה של עסקני קריירה ששואלים את עצמם מה אני הבוחרת יכולה לעשות בשבילם. איך אנחנו הבוחרים יכולים לקדם אותם ולהעשיר את קורות החיים שלהם.

מועדון סגור

החברוּת במועדון מוכיחה את עצמה ככדאית גם בהעברה הבין־דורית, כששניים מחבריה מאיישים את המשרות הבכירות ביותר בציבוריות הישראלית, נשיא המדינה הרצוג וראש הממשלה הנוכחי יאיר לפיד. שניהם בנים של מנהיגי עבר וממשיכי דרכם, שניהם ראויים ומוכשרים בזכות עצמם, אך לא ניתן להתעלם מהמסלול שנסלל בעבורם, עוד בטרם החליטו אם לצעוד בו.

עלינו לשאול את עצמנו עד כמה המועדון הזה פתוח ונגיש לכולם. בכנס לציון 100 ימים לממשלת השינוי נאם לפיד, אז ראש הממשלה החליפי, ואמר "הממשלה הזאת כבר שינתה את פני המדינה. אפשר להסכים איתה, אפשר שלא להסכים איתה, אבל היא ממשלה נורמלית של אנשים נורמליים, שבאים מהמקום הנכון". אמירה אומללה של מי שללא ספק הגיע מהמקום הנכון לכס ראש הממשלה, ועכשיו עליו להוכיח שהוא יכול להיות ראש הממשלה של כולם, גם של אלה שלא נולדו קרוב לצלחת. אלה שהמועדון סגור בעבורם ברוב המפלגות.

ונחזק את הרעיון עם האמירה של יאיר גולן על עמיחי שיקלי: "בנט אסף אותו מאשפתות". אמירה המקפלת בתוכה את הסיפור כולו. שיקלי לא נולד למקום הנכון. סגן השרה גולן לא מאמין במוביליות. כדי להיכנס למועדון החברים צריך גרין קארד בדמות חבר מועדון שיכניס אותך, וגם אז אתה "מסתנן" שמסתירים אותו בזמן הקמפיין.

כדי לשמור על המועדון ונכסיו מגלים חברי הכנסת והשרים יצירתיות יוצאת דופן. יצירתיות שמעולם לא גויסה לטובת אתגרי הליבה של החברה הישראלית. עד נורווגיה הם הפליגו כדי לסדר כמה שיותר ג'ובים בכנסת ישראל, ואפילו את תפקיד ראש הממשלה הם הפכו ליצור דו־ראשי. מי בכלל זוכר שפעם זה היה אחרת? כיום יש בנמצא חיבורים ואיחודים שהופכים את האג'נדה ללא רלוונטית – והעיקר להצליח לעבור את אחוז החסימה, להישאר במועדון ולשמור על משאביו.

היו גם חברות מועדון חדשות כמו עידית סילמן או ג'ידא רינאוי זועבי, שטענו כי בשם האג'נדה הן אינן יכולות עוד ושלחו את ישראל שוב לבחירות, אלא שגם הפעם היה מדובר בניסיונות לדאוג לעתיד פוליטי בטוח יותר, או לאגו שיצא מפרופורציות.

מיאוס וכעס

אם פעם השתדלו להסתיר את ההתנהלות המסואבת הזאת מהציבור, היום הם עושים זאת בלי בושה, ומהמקפצה. דחוף־דחוף לפני פיזור הכנסת השיגו הנבחרים המתקוטטים הסכמה נדירה – תוספת של 25 מיליון שקלים לטובת מימון מפלגות. בעוד אלה סידרו לעצמם הטבת מיליונים, קבע מנכ"ל משרד האוצר שמורות ומורים יכולים להסתפק בשכר של 6,900 שקל בחודש בלבד. אף אחד מהמערכת הפוליטית לא נזעק מהאמירה הזאת ודאג לגשר ולפעול, כדי לפתור את המשבר החריף בחינוך שנדחה לספטמבר. הם היו עסוקים במה שחשוב להם באמת – כמה כסף יהיה להם כדי להבטיח את הקדנציה הבאה.

להיות הומלס פוליטי בארצנו. יותר ויותר אנשים שאני מדברת איתם חולקים תחושה זהה – מיאוס, כעס על אובדן הממלכתיות וגועל מהמערכת הפוליטית. נהוג לכנות אותם קולות צפים או מתלבטים. לפי אתר "המדד", 30% מהנשאלים עדיין לא יודעים לאיזו מפלגה יצביעו וחלקם עדיין לא החליטו אם יצביעו בכלל.

למרות כל זאת, אנחנו מוכרחים לצאת ולהצביע, אין לנו הפריבילגיה להישאר בבית. ככל שהמשבר הפוליטי יחריף, המצב רק ילך ויתדרדר. מי יודע, אולי בפעם החמישית היוצרות יתהפכו ונרגיש שנבחרי העם רואים קודם כל את האזרחים. אולי הממשלה שתיבחר, בתקווה שתוקם כזאת, תמצא פתרונות ליוקר המחיה, למשבר בחינוך, לפקקים ולתחבורה הציבורית, לתחושת הביטחון ולמשילות. מי יודע, אולי בסוף נמצא בית פוליטי ולא נצטרך להצביע לאלטרנטיבה הכי פחות גרועה.