גמילה קלה עם צביטה בלב: הדברים בחיי שהשארתי מאחור, בערך | קיפניס

נגמלתי מ"המצב"

עליי להודות שלא הייתי מודע לסלידה הזאת שהתפתחה אצלי. עד לפני שנים אחדות עוד קראתי את כל העיתונים בכל בוקר, אבל בעת ימי הלחימה הספורים של מבצע עלות השחר, נחשפתי לבעיה במלוא חומרתה: בעוד באולפנים התרוצצו בעלי פנסיה תקציבית ושיבחו את העושים במלאכה, אשר חירפו נפשם במערכה הכבדה למען ההגדלה הבאה של תקציב הביטחון, אני ביליתי במחוזות ה־VOD, הנטפליקס, הפייסבוק והטוויטר.

אתם רשאים כמובן לקרוא לי אסקפיסט, מנותק או בכל שם אחר, העיקר שלא תפריעו לי עד שתבחינו בסורים על הגדרות.

נגמלתי מבשר, כמעט

כבר כתבתי כאן כמה פעמים שהפסקתי לצרוך בשר. כלומר, לא הפכתי לצמחוני, אבל התחלתי לבשל ללא בשר בבית (אבל עם דגים, ביצים וחלב. בכל זאת, זה לא שאנחנו טבעונים ר"ל). מעת לעת, כשגובר עליי יצרי, אני לובש שחורים ונוסע לעיר אחרת. טוב, לא ממש. אני סר לאחת ממסעדות הבשר הטובות שעוד נותרו בעיר (ולמרבה הצער, אפילו בתל אביב כבר אין יותר מדי מהן) וקופץ ראש לתוך ערימה של חלבון מן החי.

דווקא הדיאטה שכפיתי על עצמי בחודשים האחרונים החזירה לי קצת מהקרניבוריות. כי לא יעזור כלום: כשאתה נמנע מבשר ביומיום, הופכת אפילו אכילה של כמות קטנה ממנו לאירוע משביע שמשבית את הרעב (לפחות במקרה שלי, עד ליום המחרת). אפשר היה לחשוב שההפחתה הזאת תערער את הבנתי בתחום, אבל בפועל קרה בדיוק ההפך: ככל שאני ממעט לאכול, כך אני הופך לאנין ומדויק יותר.

העובדה שהכוח המניע מאחורי ההפחתה הדרמטית של צריכת בשר הוא צער בעלי חיים (לא הארגון, הערך) לא אומרת שהפכתי לעוין כלפי התעשייה כולה, להפך. אחד הדברים שאליהם אני מתגעגע הוא ביקור קטן במסעדות וקצביות שהשארתי מיותמות.

אפילו כלפי המחירים השערורייתיים בשלוש־ארבע מסעדות הבשר הטובות בעיר אני מגלה סלחנות: מצבורים של בשר איכותי, שמאפשרים להגיש כל נתח מיושן כהלכה בכל רגע נתון ולכל לקוח, הם קודם כל נדל"ן, כי בשר תופס שטח יותר מכל חומר גלם אחר.

אבל עזבו מסעדנות, בואו נדבר על תשוקה: בשר, יותר משהוא מזון, הוא מצב נפשי. כשמתחשק לך בשר, שום דבר לא יכול להוות תחליף. וכך אירע שגבר עליי יצרי השבוע ופקדתי את מסעדת "הדסון" - מקדש אמיתי לחובבי בשרים - רק כדי לגלות נתח שלבושתי לא ידעתי על קיומו: "לונג איילנד קאט", נתח שלהבנתי נפרס מהאזור שבין מותני הפרה לאחוריה ושהבהיר לי עד כמה התגעגעתי.

נגמלתי מהמובן מאליו

המובן מאליו הוא שם קוד לכל הדברים שחשבתי לבטוחים בחיי - וכמו אל רוב ההחלטות הגדולות האחרות שלי, הגעתי אליה בטיימינג הכי גרוע שניתן להעלות על הדעת. גם לגמילה הזאת קדמו כמה תובנות מערערות, דווקא בגיל שבו אנשים אוהבים להסתמך על מה שהשיגו בחייהם: מסיטים לאחור את גב הכורסה שממנה הם צופים בסרט שבו הם חיים, מברכים על הקיים - מה שמקל עליהם להיפרד מכמה חלומות - ומתחילים במה שלפחות סטטיסטית אמור להיות השליש האחרון של קיומם בינינו.

אז אני, במקום להישען לאחור, החלטתי לבעוט בהדום שלרגליי ונשבעתי שאני לא מפנה את המועדון הזה בלי עוד סיבוב משמעותי אחד על הרחבה: מי שירצה לזוז איתי לפי המוזיקה, מוזמן. על אלה שלא, אני מבטיח לא לכעוס, אבל גם מבקש מאוד לא לכעוס עליי אם לא אשמור על קשר כמו שהבטחתי. קחו את הזמן לחשוב, וכשתחליטו, תמצאו אותי ליד הבר (בכל זאת לא נגמלתי מהכל). 