מול השתאותם של לא מעט אזרחי ישראל, מה שמסתמן כרגע הוא שהביביזם זה פאסה. הטרנד בסבב החמישי והמיותר בלופ הבחירות חסרות ההכרעה שנקלענו אליו, הוא בן גביריזם. מדהים למדי, אבל מהסקרים ומהעובדות בשטח קשה להתעלם.
ישנו פרט נוסף במתכון, והוא חבוי, פחות ברור מאליו, אבל קיים בסאבטקסט כל הזמן. אחד המסרים הקלוקלים שהדור הצעיר בישראל קיבל בשנים האחרונות, הוא שאין צורך בקבלות. הבמה הנרחבת שניתנת ל״משפיענים״ או ל״עיתונאים עצמאיים״, למשל, גורמת לצעירים רבים להאמין שכדי להיות עיתונאי כל מה שדרוש הוא היכולת להשתלח ללא מעצורים ולצעוק. לפי מה שהם רואים סביבם - לא צריך ידע, הכשרה, אחריות, היכרות עם החומר או עם כללי האתיקה. גם לא צריך פיקוח, ביקורת או מרות, רחמנא ליצלן. צריך בעיקר פה גדול ולזעוק בכמה שיותר רגש שלא יסתמו לך אותו.
לפי הכותרות שמתעופפות סביבנו, גם כדי להבין בביטחון לא צריך להיות בעל ידע, עיטורים, ניסיון מצטבר בשטח, עבר של הקרבה אישית או היסטוריה של עשייה צבאית. נדמה שמי שמבין בביטחון הם דווקא אלה שהשתמטו או שלא רצו לגייס אותם. הם מבינים בסוגיות הביטחוניות המורכבות של ישראל יותר ממנהיגי הצבא, השב״כ והמוסד, זה ברור. הם יהיו שרים, ישנו נוהלי פתיחה באש, ויפטרו את הרמטכ״ל החדש אם משהו לא ייראה להם. מה, הוא חושב שיש לו איזו חסינות?
המשחק הכפול
הרי ידוע שמה שרואים מכאן לא רואים משם, ולכן אין הרבה הבדל במדיניות שאותה נקטה ממשלת נתניהו למדיניות שאותה נקטה ממשלת בנט־לפיד. הטקטיקה הליכודית הייתה להלהיט את הבייס בשפת ימין בוטה (סיפוח! ריבונות! ח'אן אל־אחמר! וכו'), ובסוף לנהוג באחריות ממורכזת תוך האשמת מישהו אחר ש״הכריח״ ולא אפשר (בג״ץ! מערכת הביטחון! מפלגות השמאל! וכו'). זה עבד במשך תקופה מסוימת, אבל בינתיים הציבור הימני חונך במשך שנים לתפיסה שטחית שאינה באמת ישימה, וגליה מתנפצים שוב ושוב אל חופי המציאות.
אנחנו עדים היום לתוצאה של התהליך הזה. ככל שמפמפמים מסרים של ימין פיקטיבי שאינו בר־מימוש, וככל שמשתמשים ברטוריקה של סכנה ופחד מכל מי שאינו ״ימין״ שכזה, רק נדמה שאתה בשליטה. בפועל אתה בעיקר זורע ומדשן את הקרקע עבור מי שיפציע יום אחד ויתכוון לכל אלה באמת, ולכן יקצור את הפירות כי יעשה את זה הרבה יותר טוב ממך.
התרעות פיקוד העורף