עד לא מכבר היה ברור שמנהיג לא פופוליסטי הוא כזה שיעשה את הדבר הנכון, ויהיה מוכן לשלם עליו את המחיר. רבין, בגין, שרון - כולם שילמו מחיר על מה שהאמינו שנכון לעשות, גם כשזה לא היה פופולרי. היום אין הרבה כאלה בשום צד של הקשת הפוליטית. מעטים אומרים את האמת כי הם מעוניינים להיבחר, ופחות משנה להם איך.
אלה לא מנהיגים אמיתיים אלא מונהגים - נוהים אחרי טרנדים וגחמות למען קולות. על פניו זה לא נשמע נורא, אבל הפופוליזם לא משתלם לציבור. הוא הסיבה לכך שבמשך שנים אנשים שואלים את עצמם: איך זה שהצבעתי ימין וקיבלתי שמאל? או, מה זה משנה אם אצביע? בכל מקרה הכל יהיה אותו דבר.
רגע לפני הקלפי, הנה שני נתונים מעניינים. דמיינו שכל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים ולא רק 67% - כל המפלגות הקיימות מיד היו מתכווצות בשליש, ואלוהים יודע איך 40 מנדטים היו מתחלקים על פני המפה. הם היו יכולים לייצר מהפכה מטורפת. כלומר באופן אירוני, הכי משפיעים הם אלה שחושבים שאין להם השפעה, ולכן לא יוצאים להצביע.
השני עלה מסקר מעניין שפורסם בסוף השבוע. עלה ממנו שרק 26% מהציבור מביעים אמון גבוה במערכת המשפט, אבל במקביל, רק 23% מהציבור מעוניינים שפוליטיקאים ימנו שופטים או שתבוטל עבירת הפרת האמונים. עוד עולה שרוב גדול מעוניין בשמירה על הצביון היהודי במדינה, אבל 65% מעוניינים שתהיה תחבורה ציבורית בשבת, גם אם רק באופן חלקי. כלומר הפופוליזם מבלבל ומרוקן מתוכן, כי הרוב פשוט לא מקבל את מה שהוא רוצה.
הבחירה היא לא בין שמאל וימין, אלא בין שפויים לקיצונים. מי שכמה לשפיות צריך להצביע בעד פיוס, או לתגמל את מי שניסו להשיגו. בנוסף, זה שיש מנהיגים פופוליסטים לא אומר שגם המצביעים צריכים להיות כאלה. מאחורי מנהיג פופולרי פעמים רבות מסתתרים אנשים שייכנסו לכנסת עם הקול שלכם, אבל לא מייצגים אתכם במאום. צאו להצביע, אבל תסתכלו קודם על הפרסונות ברשימה. אל תהיו שטחיים.
התרעות פיקוד העורף