דבר העורכת | מרסל מוסרי

זה כבר כמה שבועות שאנחנו מתכתבים. אין לי מושג קלוש מי האיש, היכן הוא מתגורר, מה מקצועו והאם כתב היד ששלח אליי נאמן למקור או בדיה מוחלטת. אני כמעט ולא עורכת ספרים שכתבו אחרים. נכון, זה כסף די טוב, שלא דורש ממני לברוא את הדמות, לצקת בה נשמה ואופי, להתחקות אחריה, לעבור איתה תהפוכות - אלא רק לשבת בחדר העבודה שלי, עם כוס נס ועוגייה על ידי, ולשפצר.

לשאול את הסופר למה הסצינה הזו לא חזקה מספיק, להפציר בו לחדול מכל המטאפורות המאולצות שהוא טורח להוסיף, לבקש עוד דיאלוגים, עוד קצת בכי ולעזור לו להעביר את הדמות מסע. מגיעות אליי לא מעט הצעות לתת את האינטרפרטציה שלי לסיפורים שכתבו אחרים ולחגוג איתם בהשקת הספר, זה מרגש, כל פעם מחדש - באמת! אבל בסופו של דבר, אני תמיד מעורבת מדי רגשית באותו הספר וזה לוקח ממני יותר משאני רוצה לתת. אז אני בוחרת אותם בקפידה, מקציבה לעצמי ארבעה או חמישה ספרים בשנה, ואותם אני עורכת.

יומיים נוספים חלפו והכסף היה בבנק שלי. דרך צד ג', כמובן, והתחלנו לעבוד. הוא די קשוח, הרבה דברים שאני מבקשת למחוק הוא משאיר וגם מנמק בעברית יפה מאין כמותה - למה. הוא מתפלפל, משחק בדמויות, שואל אותי לדעתי על כל מיני דיאלוגים ועושה לי סוג של טיזינג: "נראה אותך כותבת את זה טוב יותר". וזה מה שאני עושה, בידיעה מוחלטת שאין לי זמן מיותר, שאני חייבת לסיים את הפרויקט הזה כי אחרים מחכים ושאין לי שום מושג מי זה אדון "פאנטום האופרה" מאחורי המסיכה, שאני נכנסת איתו לשיחות עומק דרך קובץ של וורד.

אז אני כותבת דיאלוג והוא ממשיך אותו ופתאום אני - היא, והוא - הוא, ודרכם אנחנו רבים, משלימים, עושים אהבה, משתכרים, נוסעים יחד לטיפולי פוריות, חוזרים מיואשים ומתארגנים ללכת להורים שלו אף שאחותו שונאת אותי. וזה תהליך כל כך מצחיק ומדליק לפרקים (את שנינו!) וגם שובר את הלב, כי זה מביא המון פלאשבקים ורצון מסוים לתקן דרך הטקסט, והנה הכלי התרפויטי הזה שעליו אני מדברת בהרצאות שלי! הנה תהליך הריפוי דרך המילים, את חווה אותו ממש עכשיו, בעצמך, דרך סיפורו של אחר, ברוך בורא האותיות והדמיון.

אל תיבהלו ממה שכתבתי על הוצאות הספרים. אם בוער בכם להוציא ספר - עשו זאת. אבל בלי מחשבות טיפשיות על השקה פומפוזית, שמלה מגונדרת או מראה מתוחכם וכוסות קאווה ביד. חשבו קודם כל על העלילה, התוכן, המסע שהגיבור עובר. כמה אני שונאת שניגשים אליי אנשים ושואלים: "כמה מילים צריך כדי להוציא ספר?".

אני מיד מדמיינת אותם משרבבים שטויות על הדף או מקלידים טמטום על המקלדת ועיניהם בכלל אל מונה המילים. ספר זו שליחות, יש בו אמירה, הוא מעביר אתכם תהליך, אתם מביאים אליו את כל הצלקות שלכם, השמחות שאספתם, הלקחים שהפקתם - הוא גם מבריא חולי מסוים בצורה מסוימת ואחר כך, כשסיימת לכתוב אותו ולפאר את דמויותיו, אתם נותנים גם לאחרים להשתמש בו ומוציאים אותו אל האור. אל תיתנו דבר דל שאתם בעצמכם לא הייתם קוראים, זה לא מוציא אתכם טוב וסתם מוסיף עוד נייר שהורס את כדור הארץ.

אם אין לכם מה לומר, עזבו את הספר בצד, ערכו לעצמכם מסיבת השקה לרגל גיל 50 או 60, מסיבת הודיה בזכות משהו שעשיתם או סתם חתונת כסף. קדשו את המילה הכתובה.