עם סיום הפריימריז בבית היהודי נקבעו, פחות או יותר, הרשימות של שלוש המפלגות הגדולות בישראל: הליכוד, המחנה הציוני (שם זמני?) והבית היהודי. מתפקדי שתים מתוך שלוש המפלגות בחרו רשימה זהירה ומסורתית המורכבת בעיקר מנציגיהן לכנסת היוצאת.
ואחת, מפלגת השמאל, הימרה בצעד יחסית נועז על הפנים הצעירות של המפלגה וקידמה אותן לעמדות מפתח. לא קשה למצוא הסבר להבדל הזה - שתי מפלגות הימין (או מפלגת המרכז-ימין ומפלגת הימין) היו מרוצות למדי ממצבן ומנציגיהן, ואילו במפלגת השמאל חשו הבוחרים שהגיע הזמן לשינוי.
זה כמובן לא מפתיע. לא במקרה אלה יהיו גם הקווים לקמפיין הבחירות של המפלגות. משמאל קריאות לשינוי בכל מחיר (הבה ניזכר, בוחרי העבודה הסכימו לקבל את ציפי לבני השנואה לתוך מפלגתם, ואפילו לשנות את שם המפלגה, הכל למען הסיכוי לחזור לשלטון). מימין, תמיכה בהשארת המצב הקיים, תוך הסתמכות על הזכרון הקולקטיבי המזהה, כנראה בצדק, את שלטון השמאל עם שנות האימה הבטחוניות של הדקירות, היריות והאוטובוסים המתפוצצים.
עם זאת, אין בכך כדי לנבא למפלגה ירידה בסקרים או בתוצאות האמת. בסופו של דבר, מצביעי הבית היהודי החדשים, הקהל המדובר והנחשק - החילוני, התל אביבי, הצעיר, דור הפייסבוק וכו' - אלו מצביעים לאיש אחד ושמו נפתלי בנט. החוקה שהעביר ברוב גדול במרכז המפלגה לפני הפריימריז, משאירה בידיו כח גדול מאוד יחסית למנהיג מפלגה דמוקרטית. שני המנצחים הגדולים בפריימריז, איילת שקד ואלי בן דהן, הם אנשים "שלו", מה שמבטיח שקט בצמרת וחיים פרלמנטרים חלקים יותר מבקדנציה הקודמת. הבית היהודי היא עדיין מפלגה מגזרית ולא מתחרה על הנהגת המדינה, אבל היא בהחלט בדרך לשם.
התרעות פיקוד העורף