הביקורת החריפה שהושמעה הפעם, ב־2015, על הוואקום הרעיוני, בקושי חלחלה ליו״ר הליכוד, ואם כבר יונחו כמה עקרונות כלליים (כך הצהיר השר גלעד ארדן שיקרה), הרי שגם זה כבר מאוחר. הנה אנחנו 20 יום לפני הבחירות והליכוד כמי שכפאו שד.
הציבור הרחב, לא רק מצביעי הליכוד, צריך היה לדעת לאן הולכות פני תנועת הליכוד. הסיבה לכך אינה נעוצה ביכולת או ברצון של הליכוד או של נתניהו לעמוד בהתחייבויות־מצע, אלא דווקא בזכות הציבור לעמת את נבחריו מול הצהרות הכוונות של הליכוד לכשתוקם הממשלה.
הפוך על הפוך, דווקא אם נתניהו והרצוג יקימו בסופו של דבר ממשלת אחדות לאומית, היעדר התוכניות הכלכליות של הליכוד עשוי לפשט להם את התהליך. ייאמר, מצע או תוכנית כלכלית ומדינית חייבים היו להתפרסם. לפני חודשיים. לא השבוע. אבל הוואקום האידיאולוגי הזה של חברי הליכוד מאפשר להם לשלב ידיים עם המחנה הציוני ביום שאחרי.
נתניהו הודיע השבוע שהוא מתנגד לישיבה משותפת עם הרצוג ושפניו הן להקמת קואליציה עם השותפה הטבעית שלהם, הבית היהודי. אבל האם יעמוד בדיבורו?
אם המצע של הליכוד פתוח לכל והוא כמו אמבה, משתנה עם הזמן בהתאם לביצועים ולדרישות, מדוע שלא ילכו שם על הכלכלה הסוציאל־דמוקרטית של העבודה ועל גישת הגברת מדיניות הרווחה?
התרעות פיקוד העורף