יש להם דפוסי תגובה קבועים: ללא אידיאולוגיה, עקרונות ועומק. התחכמות במקום חוכמה. אין ראיית עתיד ואין תוכנית ויעד. תמיד ילעיגו על התוקף, "צבוּע", "רודף כותרות" ו"פוליטיקאי מתוסכל", ש"התבטא אחרת כשישב בממשלה, אך כשסולק ממנה, הפך לאנטי". הם יזכירו את כל כישלונותיו ויהפכו אותו למציל השמאל (שאיננו) ולמשת"פ התקשורת, שמחציתה כבר משועבדת לרב־שַׂריוּתוֹ (ר' דירקטוריון ערוץ 10 והמלכת סדן על הערוץ, עד להשעייתו).
לעומת זאת, המות"גניקים לעולם לא יתייחסו לכישלונות הביבי או להאשמות נגדו: הסכם הסיוע הביטחוני עם ארצות הברית, שדחה בעזות מצח – ועכשיו, כשהסכים לחתום עליו, חטף (ועמו כולנו) את הבעיטה מאובמה; מתווה הגז המפוקפק; הקשרים הנרחבים שלו (השלטון) עם אוליגרכים ומיליארדרים (ההון) ועם פוטין, המודל וההשראה שלו. נאום הפצצה האיראנית במועצת הביטחון, הזכור לקלס, ונאומי ההסתה והפילוג לפני ואחרי הבחירות; השחיתות הפוליטית והאישית ובזבוזי הנהנתניהו'ס; סילוק היו"רים והרגולטורים שהפריעו בהשתלטותו על עמדות הכוח ומינויי ה"מקורבים"; הסרבנות והפחד להגיע למו"מ עם מדינות ערב המתונות והפלסטינים, או בוועידות בינלאומיות; חקיקת החוקים האנטי־דמוקרטיים (חוק העמותות) – ומאידך, לא לבלוע ולא להקיא, אי מסוגלותו של נתניהו להפוך למוטציה בנט־סמוטריצ'ית, להתנתק (וזין על העולם) מהצהרת שתי המדינות שלו, לספח את השטחים (וזין על אבו מאזן והרשות) ולהובילנו בגאון למדינת כל תושביה היהודים השווים (מי יותר ומי פחות) והלא שווים (הערבים) לכאוס בגדה ולמדרון תלול.
המות"גיסטים הם בבואה של מנהיגם: מתעתעים, מתנצחים, מניפולטורים ופחדנים, שמשדרים לכם בקול מתנשא ובוטח הד חוזר לעמימות ולרב־המשמעותיות חסרת המשמעות של מנהיגם, שרוב הזמן עסוק בלפחד: מבנט, מסער, מיעלון, מרבין, מכחלון, מסמוטריץ', משלדון, מהילרי, מטראמפ, מאירופה, מנערי הימין ומהגברת. רק מכם לא. כי רובכם ממילא בכיס שלו, כמו שהוא בכיס שלכם.
התרעות פיקוד העורף