שישה נציגי הקואליציה ביטלו השבוע את הגעתם המתוכננת לטקסי יום הזיכרון. השר יצחק גולדקנופף וחברו לסיעה סגן השר יעקב טסלר, השר חיים ביטון, שתי השרות מאי גולן וגלית דיסטל אטבריאן וח"כ צביקה פוגל.
תהום פעורה בין שלושת הראשונים לשלושת האחרונים. גולן, דיסטל אטבריאן ופוגל מעדו בלשונם, כל אחד בתורו, כל אחד פעמים מספר. אולי יש מקום לטעון כי הרוויחו ביושר את בקשתם של חלק מבני המשפחות השכולות להימנע מהשתתפות בטקס, ואולי לא. ואילו לגולדקנופף, לטסלר ולביטון לא הייתה לכתחילה זכות מוסרית וציבורית לייצג את ממשלת ישראל בטקסי הזיכרון לחיילי צה"ל.
על פניו, לא קיים הבדל מהותי, למשל, בין גולן לביטון. הוא קיבל פטור משירות בצה"ל בשל שייכותו למגזר החרדי. כבר בגיל 20 מונה לעוזר סמנכ"ל רשת החינוך של ש"ס, אל המעיין. בגיל 23, כשבני גילו מהמגזר החילוני ומהמגזר הסרוג מסיימים את שירותם הצבאי ומתחילים במסלול החיים, כבר מונה ביטון למנכ"ל רשת מגדל אור של הרב יצחק דוד גרוסמן במגדל העמק.
גם מאי גולן קיבלה פטור משירות בצה"ל. בלי להתחכם, פשוט רימתה את הצבא והצהירה כי היא דתייה; כמו בצלאל סמוטריץ', שאף הוא רימה את הצבא כשקיבל דחייה במתכונת "תורתו אומנותו" ובשנים של דחיית השירות למד משפטים. אם כבר, אז ביטון הלך בתלם. שיחק לפי כללי המגזר שלו, ואילו גולן וסמוטריץ' עסקו בתמרונים ובקומבינות. ועדיין, קיים הבדל עקרוני ומכונן. לא בין הפוליטיקאים, בין המפלגות.
הליכוד, הציונות הדתית של סמוטריץ' ועוצמה יהודית של איתמר בן גביר - שלושתן מפלגות ציוניות - מכירות בשירות בצה"ל בתור ערך לאומי חשוב שאין כדוגמתו. העובדה שגולן וסמוטריץ', כמו גם הצווחנית הרדודה דיסטל אטבריאן, טיפסו לראש הפירמידה והתמנו לשרים, מעידה אך ורק על טיב המפלגות הרלוונטיות ולא על עמדתן העקרונית.
ואילו יהדות התורה וש"ס מחזקות, מקדמות ומבקשות זה עתה לעגן בחקיקה את עקרון האי־שוויון בנטל. נכון שחלק הארי ממצביעי ש"ס דווקא מתגייסים לצה"ל, אך הנהגת המפלגה מכוונת כידוע ל־2.5־3 מנדטים של ספרדים חרדים שאימצו את הגישה החרדית הליטאית - ועל כן, לרוב אינם מתגייסים.
במשך עשרות שנים נמנעו נציגי אגודת ישראל, ולאחר מכן נציגי יהדות התורה, מלשמש כשרים כדי לא לחלוק באחריות קולקטיבית על החלטות הממשלה, כולל עבודות בשבת. אבל בשנת 2015 קיבל בג"ץ את עתירת מפלגת יש עתיד, הורה ליעקב ליצמן להתמנות לשר הבריאות ושם קץ לתופעה רבת־השנים כשחרדים אשכנזים שימשו כסגני שרים במשרד ללא שר, ואילו נציגי ש"ס כיהנו כשרים מיומה הראשון של המפלגה בכנסת. אם כן, מה נשתנה יום הזיכרון הזה? מדוע רק השנה נשברו הכלים?
שני שינויים חלו עם הקמת ממשלת נתניהו הנוכחית, שני שינויים שהם כלים שלובים. הראשון, הסיעות החרדיות הפכו משותפות למובילות. מפלגת השלטון האמיתית בכנסת הנוכחית היא תלת־ראשית: יהדות התורה, ש"ס ועוד סיעה עם לשון מפוצלת - הציונות הדתית של סמוטריץ', שהייתה לשתיים. הליכוד, שמכילה בתוכה תת־סיעה של ש"סניקים וחרד"לניקים, היא נגררת. ומכאן ניסיון ההפיכה המשפטית, שאחת ממטרותיה העיקריות היא חקיקה חרדית ובראש ובראשונה - חקיקת חוק ערך לימוד התורה של משה גפני. תוכנית לוין־רוטמן בכללותה כרגע נבלמה, אבל הצעת החוק של גפני עומדת על הפרק ומאיימת על העברת התקציב.
הרכבת יצאה מהתחנה, כי יריב לוין ושמחה רוטמן פתחו תיבת פנדורה. בעיית חוסר השוויון בנטל שאותה הצליחו פוליטיקאים במשך עשרות שנים לטאטא אל מתחת לשטיח, צצה במלוא קומתה. טקסי יום הזיכרון הבליטו את הפן הביטחוני. המשבר הכלכלי שבפתח, יחדד את הפן החברתי־כלכלי.
הממשלה הקודמת נפלה, כי הציבור הישראלי ברובו לא היה מוכן להכיל שותפות פוליטית עם הסיעה הערבית, אף שזו לא השפיעה על קבלת ההחלטות. כעת מתברר שהציבור הישראלי ברובו מוכן (כפי שהיה מוכן בעבר) להכיל סיעות חרדיות בתור שותפות פוליטיות, אבל לא מוכן לקבלן בתור מובילות ממשלה ומעצבות את המדינה ואת החברה.
השתתפותם של שרים חרדים בטקסי יום הזיכרון (וכן, גם בטקסי יום העצמאות), כל עוד המפלגות החרדיות מבקשות להנציח את שחרורם של בוחריהם מהגיוס, וכל עוד הרבנים שלהם מנחים שלא לציין את יום הזיכרון ואת יום העצמאות ושלא לשאת בבתי הכנסת תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל, הינה בגדר אמירה צורמת ופוגעת: "באנו למשול בכם, אך לא לחלוק איתכם בנטל הביטחוני והכלכלי". יום הזיכרון חלף, כמו גם יום העצמאות ה־75. הבעיה נותרה בעינה.
מכרזים בהקפאה
ממשלות נופלות לבד כשהן מבשילות ונרקבות מבפנים, כמו תפוח שהגיע זמנו במוקדם או במאוחר. לרוב, במוקדם. הפעם האחרונה שבה נערכו בחירות לכנסת במועדן הייתה בנובמבר 1988. מאז, אף ממשלה בישראל לא הוציאה את ימיה. האופוזיציה לא הפילה אותן. היא צעקה, טלטלה את העץ, אבל התפוח נפל בכל פעם רק ברגע שבו נרקב מבפנים. רק פעם אחת התרחש יוצא מן הכלל, כשבכנסת הקודמת, לפני שנה, נתניהו שיגר שליחים ואלה הצליחו לטפס על הענף ולחתוך את גבעול התפוח.
רבים צפו בתחילת השבוע במערכה הנוספת של ההצגה הרב־שנתית - "תשובת המדינה לבג"ץ מדוע לא יפונה המאהל הלא חוקי חאן אל־אחמר". מעטים (רק מי שנוגעים לעניין) מודעים לכך שממשלת ימין על־מלא דחתה בשלושה חודשים, זו פעם שנייה, מכרזי בנייה באריאל ובבית אריה. 731 יחידות דיור באריאל, מתוכן 310 צמודות קרקע ו־421 דירות מחיר מטרה לזוגות צעירים. 359 יחידות דיור בבית אריה, מתוכן 200 יחידות דיור מוגן ו־159 צמודות קרקע. וגם מרכז מסחרי. מדובר בבנייה באדמות המדינה. אל תגידו, באיתמר או באלון מורה. אל תגידו, מכרז שירגיז את האמריקאים.
ממשלת בנט־לפיד הודיעה על פתיחת המכרזים באריאל ובבית אריה, אלא שאז נתניהו הצליח לקנות את עידית סילמן. ומאחר שהצליח, קמה ממשלה חדשה והקפיאה את שני המכרזים. לא, אין קשר להקפאת הבנייה ביו"ש, שגם היא מעשה ידיה של ממשלת ימין על־מלא. זה פשוט סיפור מקומי שמתרחש אי־שם הרחק מאור הזרקורים.
הקואליציה שחוזרת מפגרת הפסח היא קואליציה פצועה. שיכרון הכוח הוביל לאובדן שיווי משקל. לא ברור מה יניבו המגעים בבית הנשיא ומתי יסתיימו, אם בכלל. לא מן הנמנע שזה האינטרס של כולם - להחזיק אותם על אש קטנה, כדי שהעימות בחברה לא יפרוץ מחדש. לא ברור אם יצליחו להגיע עד סוף מאי למתווה של חוק הגיוס (גרסה של חוק גפני), אשר איכשהו עובר מסך ולא יגרום לליכוד למפלה נוספת בסקרים. וגפני, כמו גפני, מתנה בהצעת החוק שנחוצה למפלגתו, את אישור התקציב.
השקל צונח, ובצלאל סמוטריץ' ואורי מקלב משכנעים את אופיר אקוניס ואת חיים כץ, משארית הפליטה בסיעת הליכוד, לשנות את הסטטוס קוו ולחדול מבניית תשתיות התחבורה בשבת. נתניהו עדיין לא מוזמן לבית הלבן, והשמועות על גישור פלילי בעניינו לאו דווקא תורמות ליציבות. הקואליציה, כבר אמרנו, אינה מספקת שום תפוקה ימנית במובן הישן והטוב של המילה.
מבט חטוף לאחור מלמד בוודאות: ממשלות בישראל לא נופלות מסיבות כלכליות־חברתיות. זאת משום שאין ולמעשה מעולם לא הייתה לנו מפלגה חברתית שמסוגלת לאיים בפירוק הקואליציה. ולמה נופלות הממשלות? בגלל עימותים אישיים במפלגת השלטון, בגלל סוגיות דת ומדינה ובגלל פרישת מפלגות הימין.
הממשלה צעירה מדי מכדי ליפול. התפוח ירוק, ואף שהתולעים כבר מכרסמות בו, הוא עדיין מחובר חזק לגבעול. לו מלאו לממשלה שנתיים, או לכל הפחות שנה וקצת, די היה לסמוטריץ' ובן גביר - שדוהרים, כל אחד בנפרד, במדרון חלקלק אל מתחת לאחוז החסימה - בהקפאת הבנייה ביו"ש והמשך הסחבת עם חאן אל־אחמר, כדי לפרק את הקואליציה. הבייס שלהם עשוי אוטוטו לגלות ש"בחרת ימין, קיבלת את מה שאתה תמיד מקבל", זה לא בגלל בג"ץ.
בינתיים נתניהו נותן לבן גביר להשתעשע בחיילי הבדיל, לטפח חלום על משמר לאומי פרטי, ובכך דוחה את הקץ. ממשלת נתניהו־גנץ התפרקה בתוך פחות משנה. ממשלת בנט־לפיד, אחרי שנה וקצת. מי יודע, אולי בעידן החדש שלנו תוחלת חייה הממוצעת של ממשלה בישראל התקצרה.