נאום בר־אילן של ראש הממשלה בנימין נתניהו ניתן ב־14 ביוני 2009, ובו הציע מו"מ ישראלי־פלסטיני לפתרון שתי המדינות. לכאורה, נאומו של ביבי סותר את האידיאולוגיה ארוכת השנים שלו. אם כך, מהיכן נולד הנאום? נשיא ארה"ב ברק אובמה, שנכנס לבית הלבן בתחילת 2009, היה דמוקרט שחור בעל דעות ליברליות.
בביקורו הראשון במזה"ת פסח על ישראל ונחת במצרים. נאומו הראשון היה באוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, ב־4 ביוני 2009, ובו אמר שהוא תומך בפתרון שתי מדינות לשני העמים לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אובמה הדגיש כי המצב שבו לעם הפלסטיני אין מדינה הוא בלתי נסבל, וששאיפותיהם של הפלסטינים למדינה ולכבוד הן לגיטימיות.
סמיכות התאריכים בין נאומו של אובמה בקהיר ב־4 ביוני 2009, ונאום בר־אילן של ביבי כשבוע וחצי לאחר מכן מסבירה מדוע התייחס נתניהו פומבית לפתרון שתי המדינות. גם הבחירה באוניברסיטת בר־אילן לא הייתה מקרית, אלא כדי ליצור סימטריה עם נאומו של אובמה. נתניהו הבין שהוא צריך לחיות עם אובמה לפחות קדנציה אחת. בהמשך התברר כי הוא חי עם אובמה שתי קדנציות, עד 2017.
בסוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני הבין ביבי שאסור לו לשבור את הכלים כבר בתחילת כהונתו של הנשיא האמריקאי. אי לכך השמיע נכונות לדון בפתרון שתי המדינות, בידיעה מראש שבהמשך הדרך הוא כבר ימצא את ה"פטנט" איך להרוג את הנושא, כפי שגם קרה. ומהו ה"פטנט" שביבי מצא כדי להרוג את רעיון שתי המדינות? במוחו הקודח הוא הגה מאזן כוח חדש בקרב העם הפלסטיני.
לאט ובהדרגה ייבש את הרשות הפלסטינית, ובמקביל תחזק את חמאס, שאיננו מוכר כמדינה ובוודאי אינו לגיטימי. באופן זה הוא ניסה לשלוט בעוצמת הסכסוך ובגובה הלהבות ברצועת עזה. ומכיוון שחמאס איננו יותר מאשר ארגון טרור, העולם לא יוכל ללחוץ עלינו להתקדם במסלול הפלסטיני כל אימת שעזה בוערת. ממש הוגה צבאי היסטורי וחברתי ברמת הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ.
קיר הברזל של ביבי
ב־20 השנים האחרונות היו 18 סבבי לחימה ברצועה. סטטיסטית, כמעט סבב לחימה בשנה. מה מטרת האסטרטגיה הקלאוזביצית הזו? אין הוכחה טובה יותר לאישוש התזה מאשר דבריו של ביבי עצמו, בישיבת הליכוד בכנסת, כאשר הסביר שהעברת הכסף הקטארי לחמאס היא חלק מאסטרטגיה להפריד בין הפלסטינים בעזה ובגדה, שכן כך נסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית. ברגע זה קלאוזביץ מתעורר מקברו ושואל: או־קיי, אבל מה ה־End Game? וביבי לא בדיוק עונה, אבל מן הסתם חושב לעצמו: אחרינו המבול.
ומהם המחירים שישראל משלמת על אסטרטגיה שכל כולה לא יותר מתחזוקה, ללא כל תקווה או תוחלת לעתיד טוב יותר? האחד – תושבי עוטף עזה הם "קיר הברזל" של ביבי, והם הסופגים אבידות בנפש, נזקים והפסדים ברכוש, טראומות לחיים לילדים ואובדן איכות חיים לדורות.
השני – ביבי במו ידיו בונה את חמאס כיורשו של אבו מאזן. עם השני אפשר היה לדבר שלום. עם הראשון לנצח תאכל חרב. השלישי – אובדן ההרתעה של צה"ל, בהינתן שלצה"ל יש רק טקטיקה אחת, שהיא סבב לחימה בן מספר ימים וחזרה להפסקת אש. הרביעי – סף העוינות בסכסוך מייצר קואליציה מפחידה של אויבים, שכבר טבעה מטבע לשון חדש ומאיים: "תרחיש רב־זירתי", שמתחיל באיראן במזרח ומכסה את כל הטריטוריה עד הים התיכון.
ביבי ניסה את אסטרטגיית הייבוש שלו בזירה נוספת – ירדן. השלום בין ירדן וישראל שנבנה על פני עשרות שנים מעניין את ביבי כשלג דאשתקד. כדי להסביר את הרציונל העקום שלו יידרש מאמר נפרד. מכל מקום, טוב שהוא לא הצליח לממש מהלך זה. אז איך יוצאים מהביצה העזתית? בקיצור נמרץ, יש לבחור באחת משתי אפשרויות:
הראשונה, המתנה לחזרה אמריקאית לזירת המזה"ת והקמת ציר אזורי חדש של המדינות הסוניות המתונות, לרבות ישראל. תפקיד ציר זה יהיה להחזיר את היציבות לאזור, לבלום את איראן ולקדם את סוף הסכסוך הישראלי־פלסטיני. השנייה, המתנה לשעת כושר לחסל את חמאס בעזה.
הכותב הוא לשעבר ראש המוסד