בעידן של קוטביות קיצונית המאפיינת את החברה הישראלית, קשה שלא להשתייך בבירור למחנה מסוים. המחנה האחד תומך בקואליציה המכהנת, המקדמת את מה שהיא מכנה "רפורמה משפטית", והמחנה השני רואה בכך הפרה בוטה של החוזה הבסיסי שבין המדינה לאזרחיה.
רוב הציבור אינו סלחן כלפי מי שלא מאמץ לחיקו נרטיב ברור, מובהק ובלתי מתפשר. עם זאת, קיים מחנה בלתי מוגדר ושולי לכאורה, שאינו זוכה לתשומת לב תקשורתית כמעט, וטוען שכלל לא משנה מי צודק ומי טועה, אלא רק כיצד מצילים את המדינה מהתהום העמוקה שאליה היא מתדרדרת.
לכאורה, משימה בלתי אפשרית. אך אם ערב הסעודית הצליחה לכבוש את שנאתה התהומית לאיראן ולכרות עמה ברית, שמנעה באחת את התקפות החות'ים בתימן על גבולותיה, ייתכן שמה שנראה כבלתי אפשרי, הוא אכן אפשרי.
אם אבו מאזן ביקר לאחרונה במחנה הפליטים בג'נין, שבו טופח תיעוב ארוך שנים נגד הרשות הפלסטינית, ואף התקבל בסבר פנים יפות - הרי שאיפכא מסתברא הפך למציאות.
אם עד לאחרונה אף חוקר או פרשן לא הזכירו את הניסיון האיראני לחדור לירדן ולהופכה לזירת כאוס המזכירה את מה שחוללה טהרן בסוריה ובלבנון, ואילו כעת סוף־סוף ניצני אזכורים מתחילים להופיע בכתבי עת מכובדים בזירה הבינלאומית, הרי שהבלתי נתפס הפך לאפשרי.
גם מוסכמות בלתי מעורערות - כגון יציבותן של שכנותינו והמשך כיבודם של הסכמי שלום מצדן - אסור שיילקחו כדבר מובן מאליו. במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל חווינו לא אחת את השלכותיה של מציאות משתנה. די באזכור שאיראן, עד המהפכה האסלאמית ב־1979, הייתה ידידתנו הקרובה.
כך, בישראל של היום, הפוליטיקאים מעצבים את דעת הקהל, והמסרים המטלטלים, הקיצוניים והבלתי מתפשרים זוכים להדהוד בידי כלי התקשורת. מעגל הקסמים הזה מעכיר ומטשטש את היכולת לכייל את החשיבה, התודעה והדעת, כשעל ציר הזמן אותם מסרים מתקבעים בדעת הקהל כמציאות.
המציאות המטורללת, שמדינת ישראל על כלל אזרחיה התגלגלה אליה, זועקת לשינוי פרדיגמה, ליציאה מההשתייכות הבלתי מתפשרת למחנה כזה או אחר ולבחינה מחודשת של דרכי הפעולה האפשריות. אחרת מיעוט קטן וקיצוני שחי בקרבנו, ושנציגיו זכו בתפקידי מפתח בקואליציה השלטת, ימוטט את מדינת ישראל. בניגוד לדעה הרווחת, אפשר אחרת, והסברה הזו איננה שייכת רק לרומנטיקנים ולאופטימיים שבינינו, אם עוד נותרו כאלה במדינה.
שינוי הפרדיגמה מצריך אומץ. נדרשת מידה לא מבוטלת של תעוזה כדי לעמוד בפני ביקורת נוקבת מצד הציבור' שהתרגל לנחרצות ולבוטות כאילו הן היו חלק בלתי נפרד מחיינו מאז ומעולם. במדינת ישראל של היום, שבה דרך הפשרה נתפסת כהתרפסות וכחולשה, הסכמה רחבה מצריכה מנהיגות, חוכמה וחוסן אישי.
ראשית, על חלקי המחנה המתנגד לקואליציה השלטת להתאחד. האגו הוא פריווילגיה לזמנים אחרים. כעת, נדרשת אחדות בין המפלגות הציוניות במחנה והסכמה על מנהיג אחד. על אותו מחנה מאוחד להציע לראש הממשלה שותפות בתנאים ברורים - יציאתן המיידית של מרבית השותפות לקואליציה; הקפאת המהפכה המשפטית לטובת קידום רפורמה במערכת המשפט, ללא שתוחלש הזרוע השיפוטית באופן שיותיר את הרשות המבצעת עם ריכוז כוח בלתי מוגבל; קידום חוקה שתהווה בלם נוסף לריכוז כוח בלתי סביר בכל רשות.
בנוסף, יהיה צורך לדאוג לשורת נושאים חשובים נוספים. טיפול יסודי ומעמיק במערכת החינוך המקרטעת, לרבות המחסור החמור באנשי חינוך, היעדר בקרה מספקת על מערכת החינוך בחברה הערבית, חיזוק הזהות היהודית והקשר עם יהדות התפוצות וערכי הציונות מחד, וחינוך לסובלנות והכלה מאידך; טיפול יסודי ומעמיק בכל נושא המשילות, מנגנוני האכיפה במדינה ומיגור הפשיעה והאלימות.
אפשר להתווכח על מרכיבי השינוי והתנאים לחבירה למחנה "השפויים" שישיב את המדינה למסלולה, אולם לא ניתן לערער על כך שכולנו חייבים להפסיק להתמכר לעמדותינו. כולנו טועים לעתים, וזו לא חולשה להציע לשקול את ה"אמת" של הצד השני. ההפך, זו גדולה נדירה, ויתרה מכך - בעת הנוכחית זוהי שליחות.
הכותבת היא ח"כית לשעבר מטעם כחול לבן, ומכהנת כיו"ר פורום הנשים בקונגרס היהודי העולמי
[email protected]