מי שיבדוק בגוגל מה הביטוי שהרייטינג שלו הרקיע שחקים יותר מאחרים בעת האחרונה יגלה, לא במפתיע, שהמוביל הוא: "מלחמת אחים". זה קרה כי הביטוי הזה שינה מיקום: ממדורי ההיסטוריה לעמודי האקטואליה. במקום חיבור לחורבן הבית הראשון והשני - הוא נדד לימינו אלה ונצמד כלהקת עורבים מבשרי רעות לאירועי ההווה, המציבים סימני שאלה בכל הנוגע לחוסנו של הבית השלישי.
הקצב המסחרר של האירועים שהולידו, כמו משום מקום, את השיח המסוכן הזה, מעלה את התהייה אם הייתה יד מכוונת נעלמה שגרמה לישראל, בתוך זמן כה קצר, ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. האמת לאשורה לא תיחשף במהרה, אבל סביר להניח שאירועי מחצית השנה הראשונה של 2023 יניבו עשרות ספרים, מאות מחקרים אקדמיים מניבי תארים ואלפי מאמרים בשלל לשונות. הם יחקרו וינתחו - ובמקרה הזה, בעיקר יאבחנו - את התופעה הייחודית שחוללה את המהפך שחל בדימויה של ישראל, ובהמשך גם בדימויה העצמי.
למי שהמאורעות השכיחו זאת ממנו, ראוי להזכיר שמדינת ישראל נכנסה לשנתה ה־75 כפרויקט שנחל הצלחה חסרת תקדים בתולדות האנושות. הציונות נטלה על עצמה משימה בלתי אפשרית בעליל: להוביל עם אשר ימי הזוהר שלו הפכו להיסטוריה רחוקה, וההווה שלו עגום ומסוכן, לחזור לארץ אבותיו אחרי 2,000 שנות גלות ולהקים ישות מדינית משלו. בתחילת הדרך מעטים ראו בה חזון בר מימוש, בעוד הרוב ראו בו הזיה. למרבה הפלא, ההזיה הפכה להצלחה מעבר לכל דמיון: במסע מטורף המטלטל כל העת בין סכנת כליה לשלבי הגשמת החלום, הצליחה קבוצה אנושית חסרת בית, שצברה תדמית בעייתית של טפילים המוצצים את לשד מארחיהם, לא מייצרים ולא נלחמים, להפוך את הסטריאוטיפ על פניו. היא הפכה את עצמה לאומה, שאחרי עידנים רבים של תלות בנותני חסות למיניהם - למדה להילחם להגנתה, להוציא בעצמה לחם מן הארץ, ומן המוחות ששנים ארוכות של לימוד חידדו, הפיקה סטארטאפים ששינו את פני העולם. בכוח אלה היא הפכה בעצמה להיות הסטארט־אפ הכי מצליח בתולדות האנושות.
ואז לפתע – מהפך. כמו משום מקום נפתחו שערי הגיהינום. במקום חגיגות יובל, תוכניות לשמירת הפער הטכנולוגי והרחבתו, האצת השגשוג הכלכלי והמשך תנופת ההשתלבות המיוחלת במרחב המזרח תיכוני, קיבלנו התפרצות פסיכוטית של הרס עצמי. ללא אזהרה מוקדמת, כמו צללנו למאמץ להוכיח למחריבי הבית הראשון והשני: כל מה שידעתם לעשות בהצלחה מרובה, אנחנו, בעידן המודרני, נעשה מהר יותר, חזק יותר - ובעיקר באופן יסודי יותר.
ושוב צפים החוליים העתיקים, החל מגיוס כוחות זרים לצורך הכרעת עימותים פנימיים ופגיעה עצמית לשם אותה מטרה. אז, שרפו מאגרי מזון, כיום מוציאים את דיבת הארץ במטרה לחבל בכלכלת המדינה. בימינו אלה החידושים הם שיבוש מהלך חייהם התקין של אזרחי המדינה, ומעל הכל הפגיעה הישירה בכוחות המגן של המדינה.
המאמץ לגייס את יחידות העילית כמו חיל האוויר, 8200 וסיירת מטכ"ל, כדי לאלץ את הממשלה והכנסת לסגת מתוכניות החקיקה, מהווה חצייה של הקו האדום שמפריד בין הצבא לפוליטיקה. בדיוק כשם שחציית הרוביקון לתוך רומא, שנאסרה על כוחות צבאיים, על ידי צבאו של יוליוס קיסר, סימלה את קץ הדמוקרטיה שם.
אם חיל האוויר ונגרריו יצליחו לתפוס את השלטון בפועל ולהיות מי שעל פיהם יישק דבר, ייתכן שקציני וחיילי יחידות אחרות בצה"ל שגם בלעדיהן הוא לא יכול לתפקד, המורכבות מתומכי הממשלה/הרפורמה, ישתמשו באותו מטבע עכשיו או בעתיד. הפרות חוק מופקרות מצד אחד יגררו תגובה דומה מהצד השני. גם אם המוחים בטוחים שהם פועלים להצלת המולדת - דמוקרטיה זה כבר לא.
אהוד ברק, דן חלוץ וחבריהם חולמים אולי לשחזר את המודל של "דמוקרטיה מבוקרת על ידי הצבא" שבנה אטאטורק בטורקיה. אתא טורק הטיל ספק בבשלות עמו לדמוקרטיה. לכן, בנה שכבת גנרלים חילוניים שוחרי דמוקרטיה, והעמיד את הצבא מעל לנבחרי העם. הצבא היה מפקח על הפוליטיקאים, מכתיב להם את הדרך, ומדי פעם, כדי להזכיר להם מי בעל הבית, מפזר אותם, שולח את המנהיגים לכלא ואחרי תקופת צינון מחזיר את הגנרלים לקסרקטינים ואת הפוליטיקאים לשלטון. עד הפעם הבאה וחוזר חלילה.
השיטה קרסה בימים שבהם הטורקים שיוועו להצטרף לאיחוד האירופי, ואילו האירופים סירבו לקבלם כי לא הסכימו להכיר בוורסיה הזו כדמוקרטיה. במבט לאחור, חרף העובדה שקריסת שליטת הצבא שבאה בעקבות עמדתה של אירופה, הובילה לעליית ארדואן, אירופה צדקה. כי אחרת, בסופו של דבר, בדור שלא ידע את אטאטורק, זה היה נגמר כמו בארגנטינה - שם פיתחו הגנרלים בזמנו ורסיה מקורית עוד יותר של דמוקרטיה.
בארגנטינה שלפני עידן חואן פרון, היו הגנרלים מתוועדים אחת לזמן מה כדי לבחור נשיא. השיטה הייתה שכל גנרל מציג ראיות למספר הטנקים העומדים לרשותו ובמי הוא תומך לנשיאות. בתום התהליך היו סופרים כמה טנקים עומדים לרשות סך הגנרלים שהצהירו על תמיכתם במועמד זה או אחר. המועמד שסך כל הטנקים העומדים לרשות תומכיו הוא הגדול ביותר היה מוכרז כנשיא. יפה, אלגנטי והעיקר ללא שפיכות דמים. דמוקרטיה ללא כחל וסרק. הבעיה בתרגום השיטה מספרדית לעברית היא השאלה כמה טנקים שווה מטוס קרב...
היום שבו ממשלת ישראל תוותר, או אפילו תתפשר, על תוכניות חקיקה בשל החשש מעריקה המונית של חיילים חיוניים לביטחון המדינה, יהיה יום שבו ייווצר תקדים הרסני שאין ממנו חזרה. שהרי כל מיעוט עתידי יכלול מטבע הדברים אנשי צבא רבים המשוכנעים מסיבות אלה או אחרות שדרכה של הממשלה מסוכנת למדינה. מה ימנע מהם לצעוד באותו נתיב הנסלל על ידי הטייסים בעצם ימינו אלה? היום שבו הממשלה "תגלה אחריות", תכוף ראשה, ותתפשר איתם, יהיה היום שבו תיסלל הדרך בפני קצינים וחיילים ש"אי אפשר בלעדיהם" להציב אולטימטומים דומים לכל ממשלה עתידית. לכן היום הזה יהיה היום שבו נחצה הרוביקון; היום האחרון לדמוקרטיה.
בעבר, כשרק נשמעו ציוצי סרבנות, הם נתקלו בהתנגדות עזה מקיר לקיר וירדו תוך זמן קצר מן הפרק. הפעם זה ממש לא קורה. להפך, האמירה "אם תהיה חקיקה, לא תהיה תקיפה באיראן" הולידה זעזוע וגינויים בימין, אבל בקרב השמאל התגובה הייתה מעורבת ובעיקר מגומגמת. היו אומנם אמירות מסתייגות, אבל לצד האמירות כי מדובר בהתבטאות כושלת של טייס בודד, התחילו להישמע קולות של תמיכה. ובעיקר, הייתה שתיקה של מרבית הדרג הפיקודי בצה"ל, שנשברה רק השבוע.
מי שלא גמגמו היו מארגני ההפגנות ותומכיהם בתקשורת. להפך, הם לקחו אחריות על השימוש של אנשי יחידות העילית בנשק הלא־קונבציונלי הזה, ובעזרת תומכיהם בתקשורת ובממסד הפוליטי החלו קמפיין הצדקה ציבורית לסרבנות. ב־2015 היה זה ארגון V15 שתגבר ותדלק את המאמץ להפלת הממשלה. הפעם, על פי נהרות הכסף המתדלקים את גיסות המהפכה, נראה שפועלת ברקע ורסיה חמקנית של V16 או V17, שלעומתן V15 הייתה להקת חובבנים.
ממשלת ישראל נמצאת בין הפטיש לסדן. איומי הסרבנות והלחץ החיצוני אינם מגדילים את חופש התמרון של בנימין נתניהו, שכביכול שש אלי האיומים, כדי להצדיק פשרה. להפך. הם מצמצמים אותו. כי מותר ורצוי לבוא לקראת האופוזיציה, המייצגת ציבור גדול שהצביע עבורה. לגיטימי גם להתחשב במפגינים כחוק. אבל בשום אופן אסור להיכנע לפרוטקשן.
בניגוד לשופטים, המכהנים עד ליציאתם לגמלאות ואינם חייבים דין וחשבון לאיש, חברי הכנסת והשרים עומדים למבחן הציבור. אם האזרחים ישתכנעו שהרפורמה פגעה בהם, לא יצביעו עבורם בבחירות. אנשי מערכת המשפט, המילואימניקים וההייטקיסטים המתנגדים לרפורמה יוכלו להתמודד בבחירות, ואם הציבור יתמוך בהם, לאחר מערכת בחירות הם ירכיבו את הקואליציה ויוכלו לממש את עמדותיהם בחקיקה. בדמוקרטיה אמיתית אין דרך אחרת.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד