הכישלון הגדול של מדינת ישראל באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, הסתכם במילה אחת - "המחדל", מילה שקיפלה בתוכה את כל תחלואי וכישלונות הממשלה והתנהלות הצבא בתקופה שלפני המלחמה ובתחילתה. כמו שזה נראה היום, המילה או המושג "סרבנות" יקפלו בתוכם את כל מה שעובר על מדינת ישראל בימים טרופים אלה.
גלנט מזהיר: "הפגיעה בחוסן הלאומי עלולה להפוך לפגיעה בביטחון"
"מסכנים את ביטחון ישראל": בכיר לשעבר בצה"ל במסר למחאת המילואים
שהרי אין שיח או ויכוח בענייני היום והשעה, שהמילה הזו לא משתרבבת לתוכם. בעיקר מרבים לעשות שימוש במושג סרבנות חברי הממשלה, והוא מופיע בדפי המסרים של הימין כנגד הטייסים, אנשי המודיעין והסייבר המתנדבים שעברו את גיל שירות החובה במילואים, שהחליטו להפסיק להתנדב. בכך, הם הפכו בפי כל תומכי המהפכה המשפטית־משטרית לסרבנים, כשיש לא מעטים שמוסיפים לסרבנים תארים נוספים כמו "פרבילגים" ו"בוגדים".
את המילה "סרבנות" אפשר לשייך למושגים רבים כמו: אי־ציות, התנגדות, התעקשות, התקוממות, מרדנות, מרי, קשי לב, קשי עורף, כלומר פנים רבות לה, לסרבנות. ובשעה שסביב המושג הזה ומשמעותו מתנהלים בימים אלה ויכוחים רבים, חשוב להסביר בעיקר לאלה שהפכו את מיטב הטייסים והלוחמים שלנו לסרבנים בוגדים, ומאשימים אותם בהידרדרות הביטחונית ואובדן כוח ההרתעה שלנו, מי הם הסרבנים האמיתיים ומה זאת סרבנות מסוכנת ופושעת.
ובכן, סרבנות זה כאשר ראש הממשלה מסרב להיפגש עם הרמטכ"ל בשעות קריטיות לפני קבלת החלטות כל כך גורליות, ונמנע בכך מלשמוע את האמת החשובה ממי שאמור לבצע את הוראות הדרג המדיני ובידיו מופקד הצבא וביטחונה של המדינה.
זוהי תופעה שכמוה לא ידעה המדינה הזו והיא מעוררת שאלות ותהיות רבות על ראש הממשלה, מי שגורל העם הזה נתון בידיו, סרבנות זה גם כאשר ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליווה וראש אג"ם במטכ"ל, האלוף עודד בסיוק, מגיעים במיוחד לכנסת כדי לעדכן ולתדרך את שרי ישראל בנושאים ביטחוניים רגישים, רגע לפני שהם אמורים להחליט בנושאים גורליים, בשעה שמצבנו הביטחוני מעורר דאגה.
ואז, מתוך 32 שרים מגיעים לפגישה רק שני שרים - שר החקלאות אבי דיכטר ושרת המודיעין גילה גמליאל, כאשר שר החוץ אלי כהן תודרך טלפונית. זו אכן סרבנות, וליתר דיוק - זו סרבנות פושעת חסרת אחריות של אלה שמפנים אצבעות מאשימות לעבר טייסים ולוחמים מתנדבים, בשעה שהם מזלזלים בהתרעות ובעדכוני צמרת צה"ל.
סרבנות פושעת זה גם סירובו של שר המשפטים יריב לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, עקשנות מטורפת וחמורה בשעה שמערכת המשפט בישראל כורעת תחת הנטל, עם מחסור של יותר מ־10% מהשופטים הנדרשים לניהול סביר של בתי המשפט. סרבנות זו גם ההתנהלות של ראש ועדת החוץ והביטחון ח"כ יולי אדלשטיין, שסירב לכנס את הוועדה, הודה שטעה וש"נרדם בשמירה" כשלא כינס אותה ולא זעק מתוכה, למרות המידע הרגיש שהונח על שולחנו ואף שהיה צורך דחוף לכנס אותה, מסיבה ברורה - שמא זה ישבש את מהלכי הממשלה. כלומר, סרבנות מסוכנת של ראש ועדה חסר אחריות שהעדיף לשרת בכך אינטרסים פוליטיים על ענייני ועדה כל כך רגישה.
כאשר טייס אחד או שניים מסרבים להתנדב או להגיע לאימון על חשבון זמנם החופשי, זה אומנם לא נעים, אבל לא נורא. אולם כאשר ראש הממשלה, שרים וראש ועדת חוץ וביטחון מסרבים להתנהל ולפעול כפי שתפקידם ואחריותם מחייבים - זו כבר סרבנות לשמה, או כפי שכבר נכתב כאן - זו סרבנות פושעת. וכשהסחר במילה הזו הולך וגובר, כשהממשלה ושופרותיה משתמשים בה כמו מנטרה נגד מיטב משרתי המילואים בלי לעצור לרגע ולהביט במראה על התנהלותם - זו סרבנות שמסרבת לראות את האמת.