במשך שלוש שנים עברתי בריונות קשה. עברתי חוויות שילד בגילי לא אמור לעבור. גם אלימות פיזית וגם נפשית. מדי יום במשך שלוש שנים התלמידים קיללו אותי, זרקו עליי דברים, לקחו לי את האוכל והרביצו לי.
בצל תקיפת הנער בפ"ת, הורים מספרים: "בכיתה א' הילדים נעלו את הבת שלי בשירותים"
הם היו אומרים לי שהם שונאים אותי ושאתאבד. במקרה קיצון ביום אחד בכיתה ז׳, אחד הילדים זרק עליי כיסאות ושולחנות. הרגשתי פחד על החיים שלי והתקשרתי לאמא שלי כדי שתבוא להציל אותי.
לא הגעתי לאחר המקרה הזה במשך חודש וחצי לבית הספר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא סיפרתי להורים כלום במשך שנה וחצי כי לא רציתי להעציב אותם. חששתי. הייתי בוכה לבד בלילות עם עצמי, לא הייתי אוכל, הייתי עצוב ומדוכא. כל קללה שלהם הייתה כמו חץ שפוגע לי בלב.
לאחר שסיפרתי להורים על מה שחוויתי ניסינו להתמודד יחד, ובשנה שעברה עברתי לבית ספר אחר שנקרא כפר סילבר סמוך לאשקלון. אני נמצא בכיתת מצוינות ויש איתי ילדים מכל גוני החברה הישראלית. כולנו מקבלים זה את זה. בבית הספר הקודם הגיעו חמישה ילדים לבר מצווה שלי. לעומת זאת, כשחגגתי יומולדת לא מזמן, כל חבריי לכיתה החדשה התאמצו והגיעו מכל קצוות הארץ לחגוג איתי.
אני רוצה שכל ילד שחווה אלימות, חרם או בריונות יפנה אל מבוגר שהוא סומך עליו, ולא יישאר לבד עם מה שהוא חווה. נפגשתי עם עטרה אוריה, שכתבה את "ילד מטרייה", וכל מילה בשיר מזכירה לי את מה שעברתי. השיר הזה גורם לי לבכות.
הכותב הינו תלמיד בן 14 שלומד בכפר סילבר