בכל יום כיפור מחדש, מקפידים מרביתנו להתהדר בחשבון הנפש שעשינו במהלך הצום, גם אם חלקנו בוחר לעשות זאת תוך כדי האוכל. איש באמונתו. יש האומרים שהבטיחו להיות אנשים טובים יותר, אולי להיכנס לכושר, או אפילו להישבע שייפגשו יותר עם האנשים שבאמת חשובים להם. החוששים מעתיד המדינה ילכו מעגל אחד רחוק יותר, ויפצירו בנו לעשות חשבון נפש כחברה, שהפכה משוסעת מאין כמותה. לקראת 25 השעות בהן נשמע כמעט לראשונה השנה קצת שקט, לקחתי על עצמי ויתור שמצריך ממני לא מעט – פרידה זמנית מרוב הפושים בטלפון הנייד שלי.
נתניהו טען בפני ראשי הקהילה היהודית: "האופוזיציה נכנעה למחאה"
המראיינת לחצה, נתניהו סירב להתחייב שייכבד כל פסיקה של בג״ץ: ״תלוי גם בצד השני״
קרוביי, ובטח גם מכריי הרחוקים יותר, יודעים כמה אני אוהבת, ובעיקר צריכה, לדעת הכל. ברגעים כאלה אני אמנם "מאשימה" את משלח ידי הנוכחי, אבל האמת היא שהרצון להיות מעודכנת תמיד רק הולך וגובר עם הזמן, ואף בער בי מילדות. באותה מידה, הוא משפיע על רמת הדריכות של כל אחד שגזר על עצמו להיות הראשון שיודע. אתם יודעים למה אני מתכוונת. גם אם רואים את המילה ראשוני, ואחריה את צמד המילים פטור מוויזה, הגוף כבר מזהה שמדובר בסיטואציה המצריכה ריכוז, שלא לומר נשימות קצובות ומבט קדימה. על כן, נותרתי מעודכנת רק באמצעות המבזקים באתר בו אתם קוראים את מילותיי כעת, כפטריוטית מן המניין, ועמדתי בזה.
תארו לכם מה חשתי בזמן נאום ראש הממשלה בעצרת האו"ם בניו יורק, מבלי שמגיעות אליי כל הכותרות מכל המוקדים בשורה אחת מתומצתת ומדויקת להפליא. מה שאומר שנאלצתי בעצמי להאזין לעיקרי הדברים, ולהבין בגפי שהמילה רפורמה לא הוזכרה לעולם, ולעומתה הוזכרו בלי סוף סעודיה ונבכי הבינה המלאכותית. את בחירת הנושא התמוהה משהו נותיר לטור אחר. ואני רוצה לומר לכם, שהיעדר הפסים המהבהבים על מסך הטלפון שלי עשו את שלהם, ומצאתי את עצמי מאתרת שליטה עצמית שלא זכרתי שיש לי. כמובן שעדיין פקדתי את אתרי החדשות ולא ביישתי את הפירמה המקצועית שלי, אבל בזמן בו אני בחרתי.
כפי שאנחנו ודאי יודעים, את חברי הכנסת לא מעניין מספר הפושים שנקבל. רק השבוע נפתח קמפיין גיוס סוריאליסטי ומעורר פלצות לרוצח בני משפחת דוואבשה עמירם בן אוליאל, ונאספו בו באופן הזוי יותר ממיליון שקלים. בין התורמים: משה פייגלין, בנצי גופשטיין, ואיך שלא נפנה לראות, גם אריאל זילבר. מתנצלת על משחק המילים. האירוע המוזר והמרתיח הזה התחיל כשחברת הכנסת לימור סון הר־מלך כינתה את בן אוליאל "צדיק קדוש", וניסתה להשוות בין מקרה זדורוב להצתה אכזרית של בית על יושביו, רק משיקולי שנאה גרידא.
לא זאת ועוד, גם פגישת נתניהו ביידן בניו יורק עוררה לא מעט הדים, בייחוד שבמקום בבית הלבן, עם קליטה נאותה וללא תמונות מפוקסלות, התקיימה הפסגה בניו יורק, במה שנראה כמו הכלאה בין חדר צדדי לחדר אוכל ישן. מבחוץ, אם תהיתם, המוני מפגינים נגד הרפורמה המשפטית הדורשים ללחוץ על הברקס. את האופטימיות הזהירה מאוד תדלק יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שהבהיר חדשות לבקרים כי ההסכם בין ישראל לסעודיה מתקרב בצעדי ענק. בקיצור, לא היה משעמם.
אז למה החלטתי להפוך את הקשר שלי עם ענייני דיומא לקצת אחר לרגל השנה החדשה? כי נדמה לי שהרגעים הללו, שמרתיחים את הדם שלנו, בין אם מכעס, מחרדה, או אפילו משמחה לאיד ומתקווה סמויה לנפילת הממשלה, צריכים להזכיר לנו שהדברים בידיים שלנו. גם אם המהלך הראשון שבא לנו לעשות הוא להתייחס לציטוט אחד של חבר כנסת ולצבוע באור שלילי את כל מי שבחר בו. או לחילופין, להתרגז כל כך על משהו שקרה ולשכוח שקמת הבוקר עם מצב רוח טוב.
אני בעד הבטחות ודפים חדשים, בכל דבר. וכן, אי אפשר להימנע מהקלישאה של חשבון הנפש הקולקטיבי, בתקווה שבשנה הבאה, כשתהיה פה הממשלה הנוכחית, או ממשלה אחרת, נדע שעשינו הכל כדי לשמור על עצמנו במידת הנחת המקסימלית תחת בליל הכותרות, ההתכתשויות והמצב הביטחוני שלא מוסיף שעות שינה לאף אחד מאיתנו.
ואם כבר אנחנו בקלישאות, זה ממש בסדר אם תשליכו משהו אחד שאתם רוצים להיפטר ממנו בעצמכם, ותותירו אותו בצד הדרך. זכרו שהחיים עצמם חשובים הרבה יותר מכל הוויכוחים בינינו, לפחות עד הפעם הבאה בה נתווכח על שטויות, ואנחנו הולכים להתווכח עוד הרבה. מאחלת לכולנו שהדבר היחיד שנדאג ממנו בזמן הקרוב הוא איפה עושים את סוכות א', או נבין באכזבה שהגזמנו בצורה חסרת תקדים בארוחת החג. ובזו שאחריה. ממני, מיכל קדוש שנותרה עם כל אתרי החדשות פתוחים, אבל בתצורה חדשה. כל אחד והרפורמות שלו.