אדם ו-ווליד, שני אחים בני 14 ו-17 נרצחו אתמול בטבח האכזרי בבסמת טבעון לצד שלושה מבני משפחתם. כמה שעות קודם לכן נרצח גבר בן 50, עאטף אבו כלייב, בחיפה. שישה נרצחים ביום אחד, המצטרפים ל-186 נרצחים מתחילת שנת 2023.
אדם אהב ללמוד, לבלות עם חבריו, לשחק כדורגל. תלמיד כיתה ח' בבסמת טבעון. בצהרי היום, אדם ו-ווליד ישבו בחצר ביתם עם בני משפחה נוספים, כאשר לפתע פרצו הרוצחים, ירו לכל עבר, וידאו את מותם של בני המשפחה ונמלטו. אדם נרצח במקום לצד אחיו. אמם, שיצאה מהבית ראתה את מראה הזוועה. את בניה, גיסתה ובנה ובן דודם, כשהם מוטלים ירויים בכל חלקי גופם. בכייה בעודה משתפת אותי בנורא מכל, לא יישכח לעולם.
במדינה מוסרית, כולנו היינו שמים סרט שחור על בגדינו, כולנו היינו זועקים את זעקת הקורבנות, את זעקת בני המשפחות הרבות כל כך שאיבדו את יקיריהם. כולנו היינו יוצאים להפגין, לא על תפילה בהפרדה, אלא על קדושת החיים. במדינה בה יש כבוד לחיי אדם, הממשלה הייתה מתכנסת בדחיפות ועושה הכל בכדי למנוע את מעגל הנקמה - מעגל שלא נגמר כבר כל כך הרבה זמן.
איך הגענו למצב הזה? איך הפכו בנינו למרצחים? איך הפכנו לחברה אדישה כל כך לטרור הפוגע בכל כך הרבה משפחות? האלימות המשתוללת ללא היכר, הפכה לכרטיס הביקור של החברה שלי.
מגיפת האלימות לא החלה אתמול, שורשי המשבר הגדול של החברה שלי רבים ומגוונים. כמיעוט לאומי החי במדינה יהודית אנו סובלים מאפלייה מתמשכת, לצידה, משבר זהותי, שינוי במעמד האישה, פערים וקשיים כלכליים, סכסוכים בתוך משפחות, ובעיקר הזנחה. הזנחה מתמשכת של מוסדות המדינה במשך שנים רבות, שמנעו התפתחות בריאה של חברה שאתגריה במדינה רבים מספור.
ואז הגיע הנשק, מהשטחים, מבסיסי צבא, מייצור עצמי, והשימוש הגובר בנשק הפך לשגרה. בערים רבות, בין אם בערים המעורבות או הערביות, כמעט מדי לילה שומעים ירי. והנה באה השאלה, השאלה החשובה ביותר- היכן שלטון החוק? היכן רשויות האכיפה? איפה המשטרה? איפה כולנו? איך יכול להיות שכל כך הרבה אלימות ואין פענוחים? אין כתבי אישום? למצוא רוצח בלב מחנה פליטים יותר קל מלעצור רוצח שיורה בפנים גלויות לאור יום? הכתובת על הקיר. הכל עניין של החלטה. וההחלטה של הממשלה הנוכחית היא לאפשר את התפשטות המגיפה, כי כל עוד נילחם זה בזה, לא נתפנה למחות נגד מי שמחולל את אסוננו.
מגיפת האלימות תמשיך להתפשט
אין בנו תקווה, אין בנו כבר אמונה. הייאוש כל כך גדול שהאמיצים שמנסים לפעול הולכים ונותרים לבד. והפחד, הפחד שאם נפעל, אם ננסה להתמודד עם האלימות, נכריז על עצמנו כמטרה הבאה.
מגיפת האלימות רק תלך ותתפשט. כל עוד הממשלה תעצום עיניה, תסתפק בעוד הבטחות ריקות והאשמות כלפי הקורבנות, הירי יתרחב ויתרחב. הנפגעים לא יהיו רק ערבים, בין אם כתוצאה מטעות בזיהוי, או מירי חסר הבחנה, הקורבנות יהיו גם מהחברה היהודית. אולי אז משהו ישתנה? אולי אז יתחילו להחרים את כלי הנשק? לעצור את ארגוני הפשיעה? להשקיע בצעירים? לעודד השכלה?
ממשלה שעוצרת תקציבים לרשויות המיועדים לחינוך אומרת בפה מלא- אנחנו לא עוצמים עיניים לאסונכם, אנו מסייעים לו. ממשלה שמינתה שר קיצוני, מורשע בגזענות, להיות אחראי על המשטרה, לא טעתה בבחירתה, היא ביטאה באופן הברור ביותר את המדיניות - עוד אלימות ביניכם, אנחנו נעמוד בצד ונחכך ידינו כשאתם טובחים זה בזה.
אך אסור לפסוח גם על האחריות שלנו כחברה. כיצד הגענו למלחמת כל בכל, כיצד נערים צעירים הופכים לרוצחים צמאי דם. כיצד בכסף אפשר לקנות רצח. נכשלנו, אסור לנו לברוח מהאחריות שלנו, כולנו, ההורים, המחנכים והמחנכות, המנהיגות הפוליטית, המקומית, הדתית, החברתית. כולנו כשלנו בעצירת הדימום. עלינו לעמוד יחד, כלל מנהיגי הציבור ולהגיע לכל יישוב בו יש ירי, ולא לעזוב, עד שיסגירו עצמם היורים. עלינו להפגין יחד כנגד מדיניות הממשלה. עלינו למצוא שותפים בחברה היהודית שכואבים את מתינו.
עד מתי נמשיך לספור את מתינו? עד מתי האבל יכה בכל כך הרבה משפחות? עד שכולנו, כלל בני האדם החיים כאן בארץ הקדושה, נצא יחד למאבק בזכות הבסיסית של כל אדם - הזכות לחיים.
הכותבת היא פעילה חברתית למען חיים משותפים ושלום.