כל דובר מתחיל יודע שאירוע ברמה של שחרור שתי חטופות מחייב תדרוך צמוד לפני יציאה לתקשורת. מראשיתה של מלחמת "חרבות ברזל" (חייבים למצוא שם אחר) מאות אנשים שבשגרה אפילו לא יודעים איך אומרים הסברה באנגלית, התגייסו למאמץ ללמד את חבריהם מכל העולם שיעורים בהיסטוריה. משפיעניות איפור לקחו את המושכות לידיהן והחלו לדברר את מדיניות ישראל, ללא קשר לאיך הן מצביעות, כולם כולל כולם, שמאלנים ימניים ומי שבאמצע. כולם מלבד דובר בית חולים איכילוב, אבי שושן שברגע האמת לא עשה זאת. לפני כמה ימים, כששוחררו שתי החטופות הישראליות, והחטופה יוכבד ליפשיץ הצהירה כי מחבלי חמאס היו ידידותיים, מיהר שושן להצהיר שהוא לא צנזורה ואף גורם מדיני או בטחוני לא תדרך אותו. מר שושן, האם כל אלפי משפיעני הרשת תודרכו על ידי גורם הסברתי מוסמך? התשובה היא לא.
התיעודים שמוכיחים: חמאס מנהל את פעילותו מתחת לבית החולים בעזה
הפגיעה הישירה בת"א: הדיירים לא היו בבית; בעל הדירה: "נס משמים"
הסיבה לכך היא שאין כרגע גורם הסברתי במדינה, כך שמיותר לחפש אותו. כזכור, משרד ההסברה התקפל וכולם ברחו. אם כך, מי הם שעדיין מצפים מהמדינה לתדרך את החטופים? מר שושן היקר, אם לא הבנת, תפקידך כדובר בית החולים והגורם היחידי המקצועי לנושא תקשורת לצמצם נזקים צפויים שכל ילד בטיקטוק ידע לחזות. עובדה פסיכולוגית ידועה ואנושית, שאמנם אינה מגובה במחקר, היא שאם תתן יחס יפה מדי לאחר, במקרה הטוב, האחר יתחיל לקחת זאת כמובן מאליו, ובמקרה הרע, ידרוך עליך וינצל אותך. במובן זה ישראל נראית כאילו היא עצמה החלה לסבול מתסמונת האישה המוכה.
ולא רק אישה מוכה, אלא מוכה ומושמצת בכל הנוגע לתקשורת העולמית ובהחלט כלפי חמאס. אולי זו מטאפורה צורמת, אבל אנחנו כמו אישה חזקה ומוכשרת שנמצאת במערכת יחסים בלתי אפשרית ורעילה עם האויב הכי גרוע שלה: ישנה איתו ומספקת לו אוכל וחשמל כאילו היא חייבת משהו למישהו. דואגת לרצות את כולם, מלבד אזרחיה שלה. להיות חומלת והומנית כלפי מי שמאיים לרצוח אותה ונכנעת לגזלייטינג של טרוריסטים שמתעללים בה להנאתם ומעולים במצג השווא כלפי העולם. האמת המרה היא שמה שאתם צופים בו בטלוויזיות שלכם הוא ממש לא מה שרואים בתקשורת העולמית, מכיוון שהיא מטבעה מחלקת אותנו לרעים וטובים, וכמה שקשה לתפוס זאת, אי אפשר להציג מורכבות על מסך הטלוויזיה זה לא עובר. גם לא במשפטי רצח ובטח לא במלחמה.
ככל שנעשה זאת כך וננסה "להסביר", נהיה שק חבטות כיפי יותר. כולם כולל כולם עסוקים רק למצוא סימוכין לזכות שלנו להתקיים ואנחנו משתפים עם ההתעללות הזו פעולה. חדלו! אף אחד לא יקח אותנו ברצינות והעולם לא יעריך אותנו יותר, צודקים ככל שנהיה. מה הפיתרון? זה הזמן להתלכלך קצת ולשחק חכם. יש לענות על שאלות בשאלות ולא להכביר במילים או במאמצים להפחית מסבלנו ולגונן על הצד השני, אלא פשוט להוציא את הסרטונים הכי קשים לגוף תקשורת אחד כדי שהשאר יתחננו לקבלם. לדרוש שישדרו זאת ברקע של ראיונות הדוברים. להעניק ראיונות בתנאים. כמו החמאס.
על גוף כמו פיקוד העורף או משרד החוץ האחריות לכונן דובר מקצועי בכל כלי תקשורת זר שיפתח קשרים כדי לתת להם בראש בזמן אמת ובזמן שגרה, ויש לקבל למערכות אלה אנשים מקצועיים שיש להם ניסיון וקשרים בדוברות ולא רק להתעלל בהם במיונים חסרי טעם שעולים כסף רב. אבל מעל הכל ישראל צריכה ובדחיפות לשנות אסטרטגיה. כמו כל אישה מוכה שפונה לעזרה מקצועית, ישראל צריכה בראש ובראשונה להציב את גבולותיה ולעמוד בהם. להבין מה שהבינו אנשי האינסטגרם מזמן שלא יעזור לנו להתאמץ ולהיראות הומניים ומתחשבים אלא להראות את התכנים הקשים ואת הפגיעות כי זו לא בושה וכן! מותר להתלונן. אם לא במשטרה אז באו"ם.
הגיע הזמן ממזמן לזנוח את תדמית החזקים והכל יכולים כי אנחנו כבר כאלה, ולהפסיק לחשוב שאת מישהו מעניינות רק העובדות. אין שום טעם בלנסות להרשים או לרצות את העולם מלבדנו. איש בצד השני ממילא לא יעריך זאת. רגשות, עם זאת, עובדים.
עלינו לפעול מהר ובנחישות ובעיקר מתחת לרדאר וליצור קשרי חברות עם התקשורת העולמית ובעיקר להפסיק להתנצל ולהשתמש במילה המבחילה הסברה, שמקפלת בתוכה את הצורך לקבל אישור מכל העולם וגם התנשאות מסויימת. רק אז כל מחווה טובה מצידנו, ולו הקטנה ביותר, תזכה להערכה. מדובר בתרגיל פסיכולוגי פשוט וילדותי שלצערנו עלינו ללמוד דוקא מאנשי החמאס שלא היו בדובר צה"ל. לעמוד על שלנו בקשיחות ללא פשרות ומדי פעם להציג לעולם את המחוות הקטנות שאנחנו מוכנים לעשות. בשום אופן לא לצאת מגדרנו כדי להצדיק את מלחמת הקיום שלנו כמו למשל לומר שאנחנו מזדהים עם סבלם של משפחות האויבים שלנו. מדובר בפוליטקלי קורקט מיותר ומעורר תמיהה. להפסיק לתת לעולם הרגשה שאנחנו עושים דבר נורא או יורים ובוכים. אנחנו יודעים שאנחנו כאלה וזר לא יבין זאת.
חבל על המאמץ לשכנע בכיוון הזה. ככל שנמשיך לעשות זאת, העולם רק יחשוד בנו יותר. זוהי דרכו. מישהו צריך להתעורר ולהבין שככל שניתן מעצמנו יותר לאויבינו כדי לשרת את "ההסברה", כך נחטוף יותר. כמו כל אישה שנמצאת במעגל האלימות, יש רגע שבו צריך לשים לזה סוף. לא על ידי להסביר את עצמנו לצד השני, לא כדי להצדיק את הצבת הגבולות שלנו לסביבה ולאפשר כניסה של אנשים שעלולים לסכן את האכולוסיה. אנחנו לא צריכים להתחנן שיבינו שאם זה היה קורה להם הם היו מבינים. הם לא יבינו. חבריי לתקשורת, זה הזמן לצאת מהמקלט לנשים מוכות שאנחנו כלואים בו זמן רב מדי ולחשוב רק על עצמנו. רק אז יעריכו אותנו ואולי, יפסיקו להרוג בנו.
הכותבת היא גם מפקדת תא הסברה במילואים (תקשורת ישראלית) בפיקוד העורף.