היונה עדיין מחפשת מנוח לרגלה: שלושים לטבח בדרום | הרב לאו

לראות את פני האחד

1,400 נרצחים מהטבח בנגב המערבי, 242 חטופים ועוד עשרות נעדרים. כדי לעכל ולהתחיל להבין את גודל האסון חייבים לפרק את המספר לשמות, לפנים, לסיפורי חיים. הנה אחד מהם.

את מה שהתחולל בעולמו של רותם בשעות שלאחר מכן שמעתי מפיו בבית של סבא אילן וסבתא רחל בעומר. הנער הגיבור הזה היה מוטל מתחת אמא שגוננה עליו, וכך כמעט חסר נשימה נותר למשך זמן. הכדור שפילח את גופה פגע גם בו ופצע אותו. במשך כל אותו זמן הוא שמר על קשר בהתכתבות עם בני המשפחה שהדריכו אותו ושמרו עליו.

עמדתי שם בבית עם אילן, הסבא. הוא הצביע על תמונה שעל הקיר: "זאת אמא שלי", הוא אמר. "בשנת 1919 נכנסו שונאי ישראל באוקראינה לבצע טבח בבית של סבא וסבתא. היו אלה ימי פרעות פטליורה. סבתא קלטה שהם נכנסים ודחפה את אמא שלי הקטנה מתחת למיטה. הילדה ניצלה והאמא שלה נרצחה. הילדה בנתה משפחה וחידשה את העץ הכרות הזה.

"אני קרוי על שם סבתא שנרצחה בכפר שלה, דרז'נה, ליד רובנה באוקראינה". כך אילן אומר לי בשקט.

ואז, מגיע סתיו 2023. ושחר מפילה את עצמה על הילד שלה. לכאורה היסטוריה מדממת ומצמררת שחוזרת על עצמה. אילן עצר באיפוק ואמר לי: "אבל זה היה שם וזה קורה כאן".

ובבת אחת הרגשתי התבהרות גדולה.

"מנוח לכף רגל"

בכל הפוגרומים, בכל הגלויות נדדנו וחיפשנו מנוח לכף רגלנו. ממש כמו היונה ששלח נח מן התיבה לראות הכלו המים:

"וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ"

פרשת התוכחה שבסוף ספר דברים מתארת התורה את הנדודים האלה, כנדודי היונה בימי המבול:  "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כח, סה).

חכמים סברו שהפסוק הזה נושא בתוכו ברכה סמויה. כך קורא זאת חכם ארץ-ישראלי במאה השלישית, על פי הפסוק במגילת איכה: "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח" (איכה רבה, א): "אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת".

לעתים נראה היה שהיונה מצאה מנוח לכף רגלה דווקא "שם", באדמת הניכר, התאקלמה על אדמה לא לה ונכנסה לתקופת קינון ואופטימיות – הנה בית. הדפוס הזה של התבססות במקום זמני שהגעת אליו באונס והפיכת המקום לאידאל ומקום ישיבה קבוע, חזר בתולדות ישראל פעמים רבות.

כמה עוגמת נפש יש כאן נוכח עוצמת הציפייה והכמיהה לגאולה. העם לא התעורר. חוט נמשך מימי גלות בבל – תרדמת הגולה. כשביקשה התנועה הציונית לעורר את האומה מתרדמתה התברר ששנות נדודים רבות הקהו את חושיה. ח"נ ביאליק תיאר את ההרגשה הזאת בדמותו את עצמו לנער הנודד הביתה בלוויית היונה (בשירו "מאחורי השער"):

"הוי, אמרו, הגלים, הדגים במצולה, איך אבוא בשערי, ארץ הסגולה,

ומפתחי שבור והדלת נעולה?

אין קול ואין עונה,

ויונה עם נער

עדיין מתדפקים על דלת השער".

בזכות דור חלוצים ומייסדים נכנסנו הביתה והתחלנו לעמול על שיקומו. לא קל לחזור מכל כך הרבה שנות ניכור. אבל הבית הולך ונבנה, הולך ומתקדם. כל פעם יש קשיים שמזכירים לנו שעוד לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, אך היא בבית. מדינת ישראל אינה תיבת נח. מדינת ישראל אינה רק מקלט מדיני לעם היהודי. יש לפעמים עייפות הנשמעת במהלך הדרך. אחת התחנות הקשות הייתה במלחמת יום הכיפורים. באווירה הקשה ששררה בארץ נשמע "שיר היונה" של שמרית אור:

"גבוה, מעל המגדלים, היונה פורשת כנף, היונה דואה במרחב, ועיניה כלות. הלאה, הלאה, הדרך ארוכה".

מאז עברו עוד חמישים שנה . אנחנו עוד בשלב הטלטלה וההלם שאכן, התרחש פוגרום מזעזע בתוך גבולותיה של המדינה. הסיפורים נאספים אחד אחד ומרעידים את הנפש. תמונת החטופים לא משאירה כמעט אוויר לנשימה. חטופים בידי פורעים צמאי דם שלא מכירים בערך החיים ומתנכרים לכל ערכי העולם המאמין בקדושת החיים.

אתגר הסולידריות הישראלי

עוד יגיעו ימי חשבון ובדק בית אבל כעת כולנו, כל החברה הישראלית על כל חלקיה, זקוקים למנוח לכף הרגל. מאות משפחות של חטופים נמצאים חסרי נשימה ובלי קרן אור אל נוכח הריק הנורא שבחוסר הידיעה.

יושבי העוטף נמצאים במגורים ארעיים במלונות וכמהים לבית, מאות אלפי חיילים מגויסים למלחמה שתיארך זמן ותצריך עורף יציב ומחזק. הכל ייקח עוד זמן רב. עוד לא כלו המים מעל פני הארץ.

ואולי עד שהרגל תתייצב שוב, ננסה להושיט יד תומכת. כמו נח האוסף לחיקו את היונה המטולטלת ובחמלה רכה הופך עצמו לקן עוטף ואוהב:

"וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה"

כעת בימי המלחמה, ננסה להיות יד שפוגשת יד אחות.

המוני אזרחים שואלים את עצמם מה אפשר לעשות? מה יכולה להיות התרומה שלי בתקופה הזו? ההתנדבות המרהיבה של אוכלוסיות מגוונות מכל הגילאים מלמדת על חוסן עמוק של חברה ישראלית חפצת חיים. החמלי"ם שקמו בכל הארץ מגלים את שידענו – אנחנו, בשורש וביסוד, חברה טובה ומבקשת להיטיב.

וכל עוד יש חטופים בידי החמאס אסור להסיט לרגע את המבט מעיניהם. חייבים לראות את פני היחיד. לנסות לבודד מהתמונה הגדולה את האחד ולהתחבר דרכו אל האתגר שמחכה לנו.

לאתר משפחה אחת מתוך מאות משפחות החטופים. לשמוע ממנה את סיפורם וללמוד את תווי הפנים של בתם או בנם החטופים. להקדיש לפנים היחידים האלה קשב של יום ולילה.

הימים שעוד נכונו לנו, עם כל המתח והחרדה, יכולים להיות ימים רחומים, ימים של הארת פנים, ימים של אדם לאדם – אדם. אל מול פני השטן שהתגלה לעינינו נשתדל להנביע מעומקי החברה את כוחות הטוב והאור ונעבור את הימים האלה ביחד, כי אנחנו לא "שם". כי אנחנו כאן.

הצעדים של העכשיו אינם גסים, אינם קלילים. הצעדים יותר מהוססים, יותר זהירים. פסיעות רכות שמגששות את מדרך כף הרגל המחפשת מנוח. וככה, בנתינת יד ובפתיחת לב, נתקדם לשיקום העורף וניתן רוח גבית ללוחמי צה"ל וכוחות הביטחון שישלימו את משימת מיגור הרשע וישובו לביתנו לחיים ולשלום.