ההתמכרות של אנשים אצלנו לניהול חיי המדינה על פי הנחות הלקוחות מעולם של אגדות, מלווה אותנו מראשית הציונות. זה החל באגדה שאם נסתיר שמטרת הציונות היא הקמת מדינה, הערבים לא יבינו מה אנחנו עושים פה ולא יתנגדו לתוכניתנו. זה המשיך באגדת ההיתכנות של מדינה דו־לאומית, ובאגדה נוספת - שההתנגדות הערבית למדינת ישראל החלה עם ה"כיבוש", ושאם רק נשיב את הגלגל לקדמותו, נחזור לגן העדן האבוד. אגדת־העל היא כמובן האשליה שחלוקות שונות של הארץ יביאו אם לא שלום עם הערבים, אז לפחות השלמה שלהם עם נוכחותה של מדינה יהודית לצדם.
המאמינים באגדה זו מתעלמים מכך שבעוד ארץ ישראל נחשבת בעיני חלק מהערבים הפלסטינים כחלק מסוריה הגדולה, בעיני חלקם האחר כאדמות האומה הערבית הגדולה, ובעיני חלקם הנוסף כאדמות ווקף של האומה האסלאמית, הרי שבעיני כולם היא בכל מקרה אינה שייכת ליהודים. האגדה גם מספרת שאם רק נשחד את הפלסטינים – בפיסות אדמה, בכסף, בשירים, בטקסי זיכרון משותפים ובעפיפונים של שלום – נחיה איתם באושר ובעושר. אלה שחיים בעולם דמיוני זה גם סבורים שאם אש"ף והרשות הפלסטינית מרימים את נס הלאומיות הפאן־ערבית ולא את נס האסלאם, זה הופך את הישות האנטישמית הזו לא רק ללגיטימית, אלא אף ל"מתונה" ול"פרטנר".
מדי פעם הם מתעוררים מקסמה של אגדה זו או אחרת ומכנים אותה "קונספציה" שגויה, כמו זו שבה האמינו עד ערב 7 באוקטובר שחמאס בעזה מורתע - ומחליפים אותה מיד באגדה אחרת. אגדה כזו מופצת אצלנו כעת, והיא שחמאס הוא בעצם ארגון של חוּצָנים שהשתלט על הפלסטינים, שבעל כורחם נאלצו להיכנע לאלימותו ולאג'נדה הג'יהאדיסטית שלו. כלומר, אין מדובר בארגון של ערבים פלסטינים, שזוכה מצד האוכלוסייה שממנה הוא צמח לתמיכה נרחבת הן ברעיונות האנטישמיים של השמדת היהודים והן בהשתתפות פיזית במעשי הזוועה שלו. באמצעות האגדה החדשה מנסים למכור לנו שאם רק נחסל את הארגון הזר הזה, חמאס, יוסר הכישוף מארמון האגדות של האחים גרים, ואז יתעוררו יושביו הפלסטינים ויקימו לעצמם מדינה לתפארת.
לא ראויים למדינה
בואו ניזכר לאיזה ציבור לדעת רוקמי האגדות מגיעה מדינה בארץ ישראל: לציבור שמחנך את ילדיו לא רק שהיהודים אינם עם, ולכן ודאי שאין להם זכות לקיום לאומי, אלא שהיהודים הם שורש כל הרע בעולם. הם אלה המחוללים, בין השאר, את כל המלחמות ואת כל המהפכות העקובות מדם – ולכן על הפלסטינים לעשות הכל כדי להביא להשמדתם; לציבור שמחלק סוכריות כששוחטים, אונסים ושורפים יהודים שהכניסו אותם לבתיהם כעובדים; לציבור שמחלק סוכריות כשסדאם חוסיין עושה מעשי זוועה בכוויית; לציבור שמחלק סוכריות כשמגדלי התאומים בניו יורק קורסים על אלפי מתיהם; לפלסטינים שזורעים הרס ומוות בכל מקום שמארח אותם – ירדן, סוריה, לבנון; לפלסטינים שמצרים ומדינות ערב אחרות אינן מכניסות אותם אליהן, מחשש שהם יעשו דברים דומים גם אצלן.
לעומת היישוב היהודי, שבתנאים פחותים בהרבה מאלה שקיבל הציבור הפלסטיני באוסלו ובהתנתקות בנה את היסודות שעליהם הקים מדינה דמוקרטית סובלנית ומשגשגת, השקיעו הפלסטינים את כספי התרומות שקיבלו ואת מאמציהם הצבאיים, המדיניים והחינוכיים להגשמת מטרת־על אחת משותפת לכל ארגוניהם, האסלאמיים וגם הפאן־ערביים – חיסולו של הפרויקט הציוני והשמדתו של העם היהודי. זאת, כשהם מפיצים ברחבי העולם תעמולה אנטישמית על כל מאפייניה הנתעבים.
לאלה שגם אירועי 7 באוקטובר לא העירו אותם מכישוף "שתי המדינות" יש לומר: טבח אוקטובר הפקיע לחלוטין את זכותו של הציבור הפלסטיני למדינה, במידה שבכלל הייתה לו. אבל האמת היא שזכות זו לא הייתה אמורה לקום לתנועה הלאומית הפלסטינית כבר מראשית הקמתה בשנות ה־20 של המאה שעברה בהנהגתו של הנאצי חאג' אמין אל־חוסייני. כי תנועה עממית נאצית שחורטת על דגלה ואמנותיה את השמדתו של עם אחר כמטרת־על, ושמוכיחה כבר מאה שנה שהשאיפות האנטישמיות הללו אינן נותרות אצלה רק בגדר תיאוריה, אלא שהיא משקיעה את מרב המאמצים להגשמתן, לא רק שאינה ראויה למדינה. היא אינה ראויה להיכלל במשפחת העמים.