הביקורת החריפה שהטיח הנשיא ג'ו ביידן בראש הממשלה בנימין נתניהו ובמדיניות הקיצונית של שרים בממשלה משקפת את החשש הגובר בוושינגטון שישראל נמנעת במכוון ומשיקולים פוליטיים מלעצב אסטרטגיית יציאה מהמלחמה ואף פועלת להכשיל את המתווה של הממשל לעיצוב המערכת הפלסטינית "ביום שאחרי". זאת, נוכח מה שמצטייר כפערי עמדות קוטביים בין התפיסה האמריקנית לעמדה שמציג ראש הממשלה לפיה הוא לא יאפשר לרשות הפלסטינית לשלוט בעזה.
למרות הלחץ על ביידן: גורמים אמריקנים במסר מרגיע לישראל
פצועים ובית חולים שניזוק: הפצצות מאסיביות בקייב במהלך הלילה
ראוי לציין כי הביקורת הנוקבת של ביידן לא נולדה יש מאין. בתשעת החודשים שקדמו למלחמה, היחסים בין שני הממשלים התאפיינו במתיחות רבה, שהתבטאה בסירוב של ביידן להזמין את נתניהו לביקור בבית הלבן. ביידן אף תיאר את הממשלה הנוכחית כקיצונית ביותר שהוא מכיר מאז ימי גולדה. ברקע לכך, התרעומת בממשל על קידום ההפיכה המשטרית וההתנהלות מול הפלסטינים. לתפיסתו, מדיניות זו עלולה להוביל לשינוי צביונה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל ולשנות את הסטטוס-קוו מול הפלסטינים באמצעות סיפוח הדרגתי וחד צדדי של שטחים, ולמעשה להוביל למיטוט הרעיון של שתי מדינות לשני עמים.
מאז היום הראשון של המלחמה, ביידן התייצב באופן חסר תקדים לצידה של ישראל. זאת, בשל מחויבותו העמוקה לביטחונה של מדינת ישראל, כפי שהוא נותן לה ביטוי בדבריו כי "לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני". ביידן אף מגלה נכונות לשלם מחיר פוליטי ואישי כבד בשל הביקורת המוטחת בו מצד חוגים במפלגה הדמוקרטית וגורמים בממשל עצמו על העמדה החד צדדית בה הוא נוקט לטובת ישראל.
עמדה זו נובעת מהבנתו של ביידן, כי מדובר באירוע מכונן שההשלכות שלו חורגות בהרבה מעימות בין ישראל לחמאס. לתפיסתו, מדובר בשלב נוסף במערכה בין המחנה הדמוקרטי-ליברלי בהנהגת ארה"ב לבין המחנה הרדיקלי בהובלת איראן ובתמיכת רוסיה. למעשה, ביידן מזהה הזדמנות היסטורית לעצב את פני המזרח התיכון, תוך כינון מערכת בריתות אזורית והחייאת תהליכי הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שיהוו משקל נגד להתעצמות של הציר הרדיקלי.
לשם כך, הממשל האמריקני משרטט מתווה רב שלבי לעיצוב מחדש של המערכת הפלסטינית. תנאי הכרחי לכך הוא מיטוט שלטון החמאס, ולכן הממשל מעניק לישראל מרחב פעולה נרחב, מעביר סיוע צבאי בהיקפים אדירים ובולם כל ניסיון במוסדות הבינלאומיים לקרוא להפסקת הלחימה. עם זאת, ביידן מזהיר כי ישראל עלולה לאבד את התמיכה הבינלאומית הרחבה באם היא לא תפעל בתבונה בכל הקשור להענקת סיוע הומניטארי לתושבי הרצועה ולצמצום הפגיעה באוכלוסייה.
בה-בעת, ביידן משרטט חמישה קווים מנחים לעזה "ביום שאחרי" - רצועת עזה לא תשמש יותר כבסיס לטרור; לא תתאפשר העברה בכוח של פלסטינים; לא כיבוש מחודש; לא הטלת מצור או סגר; ולא צמצום בשטחה של הרצועה. לגישתו, היעד הסופי הוא איחוד של עזה ואיו"ש, תחת רשות פלסטינית "מחודשת". ביידן אמנם לא מפרט למה הכוונה, אך נראה כי מדובר בראש ובראשונה בחיזוק יכולות המשילות שלה ובנכונותה להפסיק את תכני ההסתה במוסדות החינוך וברשתות החברתיות ובתמיכה הפיננסית במשפחות של טרוריסטים.
ביידן אף מאמין כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון האפשרי היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ויש בו כדי לשמר את דמותה וצביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לגישתו, מתן אופק מדיני ושילובה של הרשות הפלסטינית בשיקום הרצועה הינם חיוניים כדי לגייס את הערביות המתונות לתמוך ולגלות מעורבות פעילה בתהליכי השיקום, כפי שגם מתבטא בהצהרות מצד שליטי סעודיה ואיחוד האמירויות.
בפני מדינת ישראל ניצבת הזדמנות להשתלב בתהליכים אזוריים היסטוריים שמוביל הממשל האמריקני, שיש בהם כדי לסייע בהתמודדות עם מכלול האיומים החיצוניים הניצבים לפתחנו, ובראשם האיום האיראני. בכל מקרה, מוצע לממשלה להקפיד לנהל את הדיונים עם הממשל על "היום שאחרי" מאחורי הקלעים ולא בפומבי, שכן יש בכך כדי לפגוע בעוצמתנו ולעודד את אויבינו. זו העת שממשלת ישראל צריכה לגלות תבונה מדינית ולהעדיף את השיקולים האסטרטגיים והביטחוניים של מדינת ישראל על פני שיקולים פוליטיים צרים.
ד״ר שי הר צבי, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה )IPS), אוניברסיטת רייכמן