עוד מעט פורים ונתניהו כבר מתחפש. למה הפעם? למי שיהיה חזק מול הרשות הפלסטינית. וכל זה למה? כי הוא בעיצומו של קמפיין בחירות במהלך מלחמה קשה ועקובה מדם. אבל הפור נפל, ונתניהו עוד לא מבין שהפעם הטריקים והשטיקים המוכרים והשנואים כבר לא יעבדו על אף אחד, מלבד על קומץ שופרותיו הנקלים והסמרטוטים המקיפים אותו. הפעם הסנטימנט נגד נתניהו עמוק מנשוא ואין דרך חזרה.
ימים כואבים: האם זה מה שמוביל למספר החללים הגבוה ברצועה?|
לאחר ההטרלה של ארדן לסינוואר: מספרו הופץ וזה מה שקרה
המתעתע הלאומי בהיסטריה. הוא רואה לחרדתו שהעם מאס בו, בעיקר מימין, ולכן הוא ממשיך לברוח מאחריותו לאסון ה־7 באוקטובר - 1,200 נרצחים, 240 חטופים וחורבן היישובים. האסון הזה אירע במשמרת שלו. עיקר אחריותו הוא לא רק בחיזוק חמאס לאורך שנים והעברת מיליוני דולרים לרצועה ולא רק בהימנעות מחיסולו של סנוואר, אלא ב”רפורמה המשפטית” המטורללת שנבעה מאינטרסים אישיים וקרעה את העם לגזרים. עשרה חודשים של גיהינום חברתי שהמיט חורבן על החברה ובעיקר החליש את ההרתעה הישראלית.
במקום להשפיל מבט, לקחת אחריות וללכת הביתה, נתניהו לא רק שנאחז בקרנות המזבח וממשיך לברוח מאחריות, אלא עוסק במלוא המרץ בפוליטיקה נכלולית בזמן מלחמה, תוך שהוא מטיף באותה נשימה ובעזות מצח למתנגדיו שלא לעסוק בפוליטיקה. זה התחיל בציוצים נבזיים, באיסוף חומרים והכפשות בכירי הצבא, וכעת הספין הדלוח החדש, בניסיון נואש ונואל לברוח מאחריות, הוא אוסלו. באמירה מרושעת נוספת שלו טען, כי מספר הקורבנות בטבח שמחת תורה זהה למספר הקורבנות של אוסלו. לזה מתלווים מסרי הקמפיין החדש נגד הכנסת הרשות הפלסטינית לעזה ונגד מדינה פלסטינית.
אלא שנתניהו שכח שאנחנו זוכרים שמי שקידם את אוסלו מרצונו החופשי, מסר את חברון לפלסטינים וחיבק את ערפאת, הוא נתניהו בעצמו. זיכרוננו אינו מטעה אותנו גם באשר לתמיכתו במדינה פלסטינית, לא רק בנאום בר־אילן אלא אפילו לאחרונה כשתמך בתוכנית טראמפ שכללה בפירוש מדינה פלסטינית.
אבל נתניהו הוא המתעתע הלאומי. הוא מפזר עשן ושקרים לרוב כדי לבלבל את הציבור, כאשר הוא יודע שמרבית הפוליטיקאים בישראל, הן מימין והן משמאל, והוא בכללם, מוכנים לאוטונומיה פלוס או מדינה מינוס. לכן אם מישהו אחר יסכים למדינה במתכונת שכזו הוא יכפיש אותו, ואם הוא עצמו יסכים לזה, אז יתפתל ויאמר, “אמרתי לא למדינה פלסטינית, לא אמרתי לא לאוטונומיה פלוס”.
הוא גם יודע שיש ימין אחר והוא רב וגדול, ימין לאומי ליברלי, ושהוא עצמו אינו ימין אלא אופורטוניסט מאחז עיניים. הוא גם יודע שיש לא מעט אנשי ימין ומרכז בזירה הפוליטית, פחות הססנים, שימצאו את עמק השווה מול ביידן וימנעו טוב יותר ממנו את הקמתה של מדינה פלסטינית שתסכן את קיומנו. אנשי הימין השפוי גם יודעים כי הכנסתה של הרשות הפלסטינית לעזה תסכן את ביטחון ישראל משום שמרבית אנשי הרשות הם תומכי חמאס, אך יפעלו תוך הבנות וכבוד הדדי מול ביידן כדי לקדם פתרון אחר מתקבל על הדעת.
לכן ביום שאחרי אנחנו צריכים לומר: לא להכנסת הרשות הפלסטינית לעזה, לא להקמתה של מדינה פלסטינית, אבל גם לא להמשך השיסוי והפילוג בעם, ולא לנתניהו. יהיה מי שיטפל טוב יותר בענייניה הביטחוניים והמדיניים של ישראל.