עיתונאי חדשות 12 עמית סגל פרסם בשבוע שעבר חלקים מטיוטת פסק הדין בעתירת הסבירות, פסק דין שאמור להינתן בימים הקרובים. לפי הדיווח, שמונה שופטי המחנה הליברלי, בראשותה של הנשיאה חיות, תומכים בביטול התיקון לחוק יסוד: השפיטה שצמצם את עילת הסבירות, ואילו שבעה שופטי המחנה השמרני יחסית – מתנגדים.
אם אכן ההדלפה משקפת את מצב הדברים לאשורו, ויש כמובן להיזהר בכגון אלה, הרי שאני מקווה מאד שפסק הדין הזה לא יפורסם, בוודאי לא בעיתוי בעייתי כל-כך.
פסק דינה של חיות מבוסס, לכאורה, בין השאר, על הנימוק לפיו חוק היסוד המתקן עבר בכנסת ברוב קואליציוני, ולא "בהסכמה רחבה". זוהי כמובן דוקטרינה משפטית חדשה שמעולם לא נעשה בה שימוש בעבר. אך גם אם נקבל את המפגן הנוסף, הדרמטי, של האקטיביזם השיפוטי, ניתן בכל זאת לתהות: הכיצד פסק דין שמבטל חוק יסוד בנימוק שלא התקבל "בהסכמה רחבה", מתקבל הוא עצמו על חודו של קול?
ביטול חוק יסוד, כך חזרו ואמרו שופטי העליון פעם אחר פעם, וודאי נשוב ונשמע זמירות דומות חוזרות גם בפסק הדין הצפוי, ייעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, וכאשר "כלו כל הקיצין". האם ניתן לומר ברצינות שזה המצב, כאשר לא פחות משבעה שופטים של בית המשפט העליון סבורים שאין לבטל את החוק? או שמא מדובר במלל ריק, ובמילים חסרות כיסוי?
זאת ועוד, לפסק דין כזה, אם אמנם יפורסם, יהיה, כמובן, תוקף משפטי, אבל מעט מאד לגיטימציה ציבורית. לנוכח החלוקה האידיאולוגית המובהקת של השופטים, גם תומכי פסק הדין יתקשו מאד לשכנע שאכן משפט יש לפנינו, ולא מחטף מחנאי של הרגע האחרון.
וכך, גם המעטה הדק שעוד נותר, של מקצועיות משפטית נטולת פניות, יוסר, והנזק למעמדו של בית המשפט יהיה חסר תקנה. בכייה לדורות ממש.
הכותב הוא מרצה בכיר למשפט ציבורי, הקריה האקדמית אונו