חיסולו של רב המרצחים, סגנו של מנהיג חמאס, סלאח אל-עארורי, במעוז חיזבאללה ברובע הדאחייה שבלב ביירות, מעיד על יכולת מבצעית ומודיעינית מן השורה הראשונה של אלו שעמדו מאחורי החיסול - אין פלא שמנהיגי חיזבאללה וחמאס מיהרו להטיל את האשמה על ישראל. אם אכן נכונה האשמה, חבל שיכולת מבצעית ומודיעינית זו לא באה לידי ביטוי כשהיינו זקוקים לה יותר מכל בבוקר ה-7 באוקטובר.
נסראללה מאיים: זה מה שיקרה לישראל אם תפתח במלחמה
"ישראל תשלם": באיראן מתכוננים לתגובה לפיצוצים בקבר סולימאני
כך או כך, ישראל מצידה נמנעה מליטול אחריות לחיסולו של עארורי, הגם שכמה פרשנים וחברי כנסת לא התאפקו ורצו ל"ספר לחברה", כמיטב המסורת הישראלית. עם זאת, ישראל הרשמית שמרה על שתיקה והקפידה להעביר מסר ברור כי היא ממוקדת במאבק בחמאס וכי אין לה כוונה, לכל הפחות בשלב הנוכחי של הלחימה, להסלים את המצב בגבול הצפון ולצאת למלחמה כוללת הנגד חיזבאללה.
החיסול המיוחס לישראל הוא מכה לחיזבאללה וחושף שוב את המצוקה אליה נקלע בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית של החמאס. בנאומים קודמים שלו, טען נסראללה שלא ידע אודות המתקפה ושהמלחמה שחמאס מנהלת מול ישראל היא מלחמתם של הפלסטינים וכי חיזבאללה רק מסייע להם, אך אינו נלחם בשבילם את מלחמתם.
אכן בפועל שמר הארגון על פרופיל נמוך ובמשחק של קריצות הדדיות הגיע עם ישראל למעין הסכמות שבשתיקה, מה מותר ומה אסור לשני הצדדים במיני מלחמה שהם מנהלים בגבול הצפון. ככלל, שני הצדדים עמדו בכללים אלו גם אם נראה היה לנו לעיתים שהדברים יוצאים משליטה. השיקול של נסראללה ברור. הוא אינו רוצה במלחמה כוללת ואפשר אף לאמר שהוא חושש ממנה. כל כוחו היה לאורך השנים בעקיצות יתוש, פיגוע פה או מארב שם, שהיו גורמים לנו אמנם אבדות אבל לא באופן ובהיקף שהתן לישראל לגיטימציה לצאת למלחמה כוללת שמחירה יההי עבורנו יקר.
אבל אחרי ה-7 באוקטובר מוצא עצמו נסראללה מול ישראל אחרת, מלוכדת ונחושה כפיש לא הייתה בעבר. והוא יודע כי בכל עימות אם יפרוץ, הוא עשוי להכאיב לישראל כפי שעשה לה החמאס, אבל ביירות ובעצם כל לבנון יהפכו לעזה. בכך, אין רוצים הלבנונים ובהם גם תומכיו של נסראללה, בני העדה השיעית, ובכך גם לא רוצה נסראללה עצמו.
עם כל הכבוד לפלסטינים, הוא מעודד אותם כמובן להילחם בישראל עד הפלסטיני האחרון, אבל אינו רוצה להקריב עבורם את לבנון. ובכל מקרה, מאז החלה המלחמה איבד הארגון למעלה מ-140 מאנשיו, ביטוי לעליונות המודיעינית והמבצעית של צה"ל כשהוא ערוך ודרוך במלוא כוחותיו בגבול הצפון.
חיסולו של עארורי הוא כמובן חריגה מכללי המשחק לפיהם התנהלה המערכה עד כה וממילא גם מכה בבטן הרכה של חיזבאללה, ובפרט לאחר שנסראללה הזהיר מעל לכל עץ רענן שפגיעה בביירות היא חציית קו אדום שעליה תבוא תגובה.
הדילמה של נסראללה ברורה: הוא מפחד ממלחמה כוללת ואינו רוצה להיגרר אליה, ומאידך אם לא יגיב כלל הוא יאבד את כל עולמו, ובוודאי שתדמיתו – תדמית של מנהיג ציר ההתנגדות לישראל העשוי ללא חת - תיסדק ואף תישבר. לא צריך להיות מומחה גדול לחיזבאללה כדי להבין שנסראללה ינסה להלך בין הטיפות. הוא יגיב, אך לא באופן שיגרור, להערכתו, את ישראל לצאת מולו למלחמה. עם זאת, יש להניח כי נסראללה עצמו זוכר שביולי 2006 טעה בקריאת מהלכיה של ישראל וגרר את לבנון ואת בני העדה השיעית למלחמת לבנון השנייה שהביאה עימה אבדן וחורבן חסרי תקדים.
הביטוי לדילמה ואף למלכוד שבתוכו מצא עצמו נסראללה היה נאומו, נאום שבו סיפר לשומעיו אודות הניצחונות שנוחל החמאס במלחמה בעזה, כאילו ישראל לא שולטת כבר על רוב שטחה של הרצועה וכאילו תושביה לא הפכו לפליטים לאחר שבתיהם נהרסו. גם החיכוך שבין ישראל לבין חיזבאללה בגבול הצפון הפך לסיפור של הצלחה, למרות שהחיזבאללה סופג מכות כואבות מידי צה"ל. שהרי אם הכל טוב ואם הניצחון בידי החמאס, אזי שחיזבאללה לא נדרש לעשות יותר מהמעט שהוא עושה בשלב הנוכחי. ובכלל, אם החמאס וחיזבאללה מנצחים - אין בהילות ודחיפות לנקום על חיסולו של עארורי כאן ועכשיו.
נסראללה יודע כי אסור לו למצמץ למול ישראל שכן זו עלולה להגביר את קצב בהיקף המכות שהיא מורידה על ראשו ולהתחיל לתקוף גם בעומק הלבנוני. לכן הוא הבטיח באופן מעורפל ובלתי מתחייב תגובה למעשה שאותו הוא מיחס לישראל. יש להניח כי תגובה שכזו תבוא – אבל תהיה כאמור מוגבלת. פרשנים בלבנון אף מעריכים שתכוון למטרה צבאית בקרבת הגבול - הכל כדי שלא להיגרר למלחמה שבה אינו רוצה נסראללה ושמפניה הוא מפחד.
ואחרי כל זה, אחרי ה-7 באוקטובר צריך להכיר במגבלות של ניתוח הלך המחשבה של האויב ובעיקר הלך הרוח שלו וכוונותיו. גם חיה פצועה עשויה להיות מסוכנת ולכן טוב שצה"ל מצוי בכוננות ובדריכות לבלום כל התקפה ולהגיב עליה בתקיפות.