קראתי את התחקיר של ה"ניו יורק טיימס" על הכישלון הצבאי המוחלט ב־7 באוקטובר. בתקשורת שלנו נחשף שהיו משפחות בלתי פגועות בממ"דים שהתחננו בטלפון לעזרה עוד בשתיים ושלוש אחרי הצהריים ולא הצילו אותן משחיטה וחטיפה. המסוקים לא באו, והחיילים לא הגיעו. ואחד שכבר הגיע, הורה לירות פגז של טנק לחדר האוכל של בארי וכך נהרגו שם כתריסר חטופים. והוא ממשיך להוביל יחידות בקרב גם עכשיו.
אירועים מחרידים ושיטתיים: ה"ניו יורק טיימס" בתחקיר מקיף על מעשי האונס של חמאס בשבת השחורה
קראתי את התחקיר על זוועות האונס, הרצח וההתעללות שביצעו העזתים ב־7 באוקטובר. קראתי את התחקירים על המעשה הצבאי של צה"ל ברצועת עזה מאז 8 באוקטובר, קראתי על ההטיות נגד ישראל בעיתון, שרוב הכותבים בו – למעט שניים – מתעבים את ישראל וקוראיהם מבחינים בזה. קראתי גם את ההתנצלויות והתיקונים המגוחכים שהם מפרסמים אחרי שחושפים את ערוותם.
אבל התחקירים של ה"ניו יורק טיימס" מלאים עובדות ונתונים, שאצלנו לא אספו ולא תחקרו – ואם כן, ודאי שלא פרסמו. ואם ידעו, אז בינתיים קצת טייחו.
צה"ל פרסם השבוע ששישית (16%) מן הנופלים במערכה מאז 8 באוקטובר נהרגו מאש כוחותינו או בתאונות. מספר חמור ביותר. בעיה אמיתית. המספרים שצה"ל מפרסם מצביעים על ממוצע של שני הרוגים לפחות בכל יום לחימה. זה יותר מההתשה שהייתה המדממת במלחמותינו והיו בה בממוצע הרוג כל יום במשך שלוש שנים.
צה"ל פרסם גם את מסקנות התחקיר על הריגתם של שלושת החטופים. התחקיר משדר הגנה על החיילים שירו ועל המפקדים בשטח שלא קראו, לא שמעו ולא הבינו סימנים מעידים. מהתחקיר ברור שהירי היה מיותר. מי שירו היו מוגנים במרחק מאות מטרים ולא תחת איום כלשהו. וגם בסביבה המיידית של החטופים, חצי עירומים, ידיים למעלה ודגל לבן – לא היה אף אחד בסיכון מיידי.
הטיעון שחמאס עושה הטעיות מסוכנות ואנשיו מתחפשים לישראלים חטופים על מנת לפגוע בחיילים משכנע ואמיתי. אבל אוטומטית לחשוב שכל מצב הוא כזה, גם כאשר בעין בלתי מזוינת לא נשקף שום איום מיידי מהשלישייה האומללה הזאת – זאת חיילות לא ראויה – ממש כמו היעדר כוננות עם שחר ב־7 באוקטובר. עוד בעיה אמיתית.
ההתנהלות של ישראל מאז 7 באוקטובר מצביעה על התכנסות אטית לתוצאה קשה מאוד – מיטוט חמאס לא יהיה, ניצחון לא יהיה, בטח לא ביחד ננצח, כי אין כאן שום ביחד. ויכול להיות יותר גרוע: על התבוסה של 7 באוקטובר תתווסף תבוסה נוספת בסיום הלחימה, כי המטרות שהציב ראש הממשלה בלתי ניתנות להשגה. הן מתכון לאי־ניצחון.
סיבה מרכזית לאי־ניצחון היא אי־היכולת של צה"ל לממש אותו. אנחנו נלחמים כמעט 90 ימים בעזה ועוד לא סיימנו לכבוש ולטהר את החצי הצפוני. יש מישהו שחשב שכך זה יארך? יש מישהו שלא נדהם לנוכח עוני המודיעין שיש לישראל על המתרחש בעזה? ואם מישהו יתריס כלפי האמירה הזאת – ויראה כי כבר ב־2017 ראש הממשלה הזה תיאר בדיוק רב את מה שחמאס מכין לנו – אז הכישלון הצבאי והכישלון שלו עוד יותר חמורים.
עתה גם ברור שאי אפשר יהיה לעשות בדרום הרצועה משהו דומה למה שעשינו בצפונה. יש שם יותר מדי אנשים ואין לאן להבריח אותם. ח'אן יונס לא תיכבש, רפיח ודאי שלא, וגם לציר פילדלפי צה"ל לא יגיע. היכולת המלחמתית של חמאס עולה על כל מה שהעלינו בדעתנו. הביצוע של המתקפה ב־7 באוקטובר היה יותר ממרשים, והלחימה העיקשת שלו בתוך הרצועה מאיטה את התקדמות הצבא.
מכת ההרס וההרג שהונחתה עליהם היא ההישג המשמעותי היחיד. הם אומרים שיש להם 24 אלף הרוגים עד היום. צה"ל אומר שהוא הרג יותר מ־9,000 מחבלים, אז יכול להיות ש־24 אלף הוא לא מספר מופרז. בעולם יש רבים שנחרדים מן המספר הזה, אבל אני עם ביאליק: נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן. אני חושב שבראנו וצריך לחדול.
לא יהיה מיטוט
מטרות המלחמה והניצחון נקבעו כך: מיטוט חמאס צבאית ושלטונית, חיסול פיזי של הנהגתו, פירוז הרצועה, החזרת כל החטופים, בניית תחושה של ביטחון אישי שתאפשר לתושבי העוטף והגליל העליון לשוב לבתיהם (כשהמשמעות המיידית היא התמודדות עם חיזבאללה ודחיקתו צפונית לליטני). במסיבות עיתונאים, ראש הממשלה הוסיף עוד שני נדבכים: אחרי הניצחון, הרשות הפלסטינית לא תורשה להיכנס לעזה, וציר פילדלפי יהיה בשליטת ישראל. כל המטרות הנעלות האלה לא יושגו.
מיטוט לא יהיה – מקסימום ערעור. חיסול פיזי לפני סוף המלחמה היה צריך להישלל כל עוד חמאס מחזיק בחטופים כדי לא לחשוף אותם להוצאה להורג כנקמה. החיסול האחרון בביירות עוד יתברר כתחנה נוספת בתהליך של הפקרתם. החזרת החטופים חדלה להיות מטרה מרכזית, והם נהפכו לחלק מן המחיר של המיטוט. עד שקרוב שלהם לא ישרוף את עצמו בכיכר העיר (כמו בווייטנאם או בצ'כיה) כנראה לא באמת יתאמצו בשבילם.
עניין הביטחון האישי מצוי בספק גדול לגבי הצפון, כי עימות צבאי עם חיזבאללה יהיה יותר קשה. העניין עם הרש"פ וציר פילדלפי יכול להתקיים רק במצב של ניצחון. ואם אין ניצחון, גם אלה לא יושגו.
במקום שנבין את מצבנו, נכריז שניצחנו ונתחיל לדבר עם גורמים ידידותיים איך מתרגמים את הניצחון המוכרז לצעדים בשטח, אנחנו ממשיכים להאמין שביחד עוד ננצח. אנחנו ממשיכים לקחת את האמריקאים כדבר מובן מאליו (שהם ימשיכו כל הזמן להגן, לממן ולחמש אותנו). אבל נושאת מטוסים אחת וכל קבוצת הלחימה שלה נוטשת את הים התיכון.
הסיבה העיקרית שבגינה לא ננצח היא זו שבגינה הפסדנו כמעט הכל ביום הראשון. לא היינו מוכנים. גם לנצח אחרי תבוסה ביום הראשון אנחנו לא מוכנים. יש לנו מכונת הרס משוכללת – וזה חשוב מאוד, ועוד יותר חשוב שיש לנו לוחמים מורעלים ונפלאים שמוכנים למות כדי לנצח. זאת המוכנות היחידה שהייתה וישנה. אבל זה מספיק רק לאי־ניצחון או לאי־הפסד.
אבל מעבר לסיבה העיקרית – אי־יכולת צבאית להביא לניצחון והנהגה מדינית גמדית ומושחתת שמובילה את הצבא – יש סיבה נוספת. בנקודה מסוימת במלחמה התגוונו המניעים לניהולה. נוספו לענייני הביטחון, הנקמה והקיום הלאומי עניינים חדשים: הישרדותו הפוליטית של ראש הממשלה, של הליכוד כמפלגת שלטון, של הקואליציה כמקור כספי מתמיד למימון ממסדים דתיים ושל העמקת ההתנחלות והסיפוח, ורצוי גם גירוש מאות אלפי פלסטינים מעזה ומיהודה ושומרון.
והדבר הזה הובהר מאוד ביום שישראל ויתרה על שחרור של עוד כמה עשרות חטופים בתירוצים הזויים רק כדי שתוכל לחדש את הלחימה מיד, כאילו שהפוגה של עוד ארבעה ימים הייתה עניין מכריע לרעה.
כאשר מאחורי המטרות המוצהרות של המלחמה יש גם תת־מטרות מאוד בלתי ממלכתיות, שמצטרפות ליד קצרה צבאית ומדינית – מסע האיוולת והכשל לאי־ניצחון יתרסק לכולנו בפנים, אם לא נעצור מיד ונשנה כיוון מהר. מישהו צריך להעיר את ביבי ויואב גלנט מהזיותיהם, ולשאול את בני גנץ וגדי איזנקוט בשביל מה הם שם.
לסיום ארבע הערות על ספירת הרוגים עם כיפות, חניכי הציונות הדתית מן ההתנחלויות ומערכת החינוך שלהם: הראשונה, בלי לבדוק את המספרים, אני משוכנע שהם מסולפים, כי כך הם נוהגים בכל עניין. השנייה, גם אם המספרים נכונים, מאזן המוות והשכול עומד מרחוק לרעת החילונים ושאר האזרחים על הרוגיהם מלפני 1948 ולפחות עד מלחמת לבנון הראשונה (כולל).
השלישית, אם עושים ספירה מי נהרגו יותר מול חלקו של כל מגזר באוכלוסייה – אז גם בחישוב הזה הקיבוצניקים נהרגו יותר – ודאי הדרוזים, שחובשי הכיפות היו שותפים להרחקתם מן הכלל בחוק הלאום. הרביעית, גם ביחס לכמות ההרוגים רק מאז 7 באוקטובר ועד היום – המאזן הזה לרעת החילונים והקיבוצניקים מהעוטף וממסיבת הנובה ברעים, כי הצבא היה ביו"ש במקום בעוטף.
יש לי הצעה: אם יפסיקו לספור הרוגים עם כיפות, אנחנו נפסיק לספור שקלים עם כיפות שמעבירים להם בלי שום פרופורציה לחלקם באוכלוסייה.