חכמינו זכרונם לברכה, או בקיצור - חז״ל, כבר אמרו הכל. צריך פשוט לעיין בדברים החכמים שהשאירו. כדאי להיזכר, וגם לחזור על דברי קהלת - מה שהיה הוא שיהיה, וכך אמרו: ״סייג לחכמה, שתיקה״, ואידך זיל גמור. אין מה להוסיף. זאת כל התורה על רגל אחת.
ובכן את האירוע העצוב, המזעזע, הצבוע, שמתנהל עתה בהאג, הזינו אמירות פרועות, מסיתות, וחסרות אחריות שבאו מישראל, ומדויק יותר, מפוליטיקאים ששחררו את חרצובות לשונם, כמו היו מדברים בפריימריז או במרכז המפלגה. יתכן שהייתה מגיעה תביעה בלאו הכי, אבל הם הוסיפו שמן למדורה. לא במקרה כבר אין מדברים בעולמנו על ״הסברה״, אלא על ״דיפלומטיה ציבורית״. מפני שחומרים אלה משתלבים בעולם היחסים הבינלאומיים והם מלמדים על מדינה ועל המנהיגות שלה - כיצד אנחנו מנהלים את ענייננו בזירה הבין לאומית, ואיך המילים הללו נקלטות ומשפיעות. ובנושא הזה נכשלנו.
נחזור רגע להאג. שלא יהיה ספק לאיש, זהו מופע ציני וצבוע, וגם מאכזב - לכל מי שמאמין עדיין, כי בעולם שלנו נשארו ערכים כמו צדק, הגינות ואמת. יתכן שלא, אבל אפילו כך - אין בשום פנים ואופן לקבל את האמירות הפרועות והסרטונים חסרי אחריות שיצאו מפה, וסללו את דרכה של דרום אפריקה להאג. או כמו שהחבר׳ה אומרים - אנחנו שיחקנו לידיהם.
לפני 23 שנה, בסוף שנת 2000, ארחה דרום אפריקה את ועידת דרבן הראשונה. לכאורה ועידה נגד גזענות, ובפועל היא הפכה למופע מפחיד של בידוד בינלאומי שבו נמצאו ישראל וארה״ב, ועוד מדינות במערב שהועלו על המוקד בשל טענות על קולוניאליזם, טיהור אתני ודיכוי.
זה היה הסיבוב הראשון למחזה המוצג עתה בהאג. אז, כמו היום, הובילה אותו דרום אפריקה, שמסרבת למחול לישראל על שיתוף הפעולה הצבאי עם משטר האפרטהייד. למרות שישראל הבהירה מאז פעמים רבות כי מעולם לא תמכה במישטר הזה - נדחתה בקשת הסליחה. דרום אפריקה היא, על כן, עכשיו, ראש החץ של מחנה איראן-חמאס. מן הסתם יש לה, למדינה השוקעת הזאת, עוד כמה מניעים ואינטרסים לתפקיד שבחרה לעצמה. עוד נשמע על כך.
אבל אני חוזר אלינו. כעס ותסכול אינם תכנית עבודה. מבול הגידופים שיוצאים עד הרגע הזה מישראל, וממשיכים את שטף האזהרו,-הצהרות שיצאו מפיהם של מנהיגי המדינה בשבועות האחרונים, כולם מכוונים לכאורה לחמאס/ כולם מנבאים נבואות שחורות לגבי עתידה של עזה, אבל השאלה היא פרופורציה וזהירות. זהירות, בדיוק מפני מארבים מסוג בית הדין הבינלאומי בהאג.
למי מיועדות ההצהרות הללו?
נבחן. צה״ל קיבל משימות והוא מבצע אותן, והוא בוודאי אינו זקוק לתזמורת הזו ולמלל הזה. אזרחי ישראל מפגינים חוסן וסבלנות נדירים - הם מתגייסים למאמץ המלחמתי מתוך הבנה, וכמובן בכאב גדול - הם לא זקוקים להתלהמות הזאת. החמאס, מה לעשות, הוא לא מתרגש, ונלחם את מלחמת החפירות שלו - וניסים ואטורי, דני דיין וטלי גוטליב לא הרתיעו אותו. זוהי מלחמה קשה, קשה מאוד. והחמאס יפסיד בה, גם העזתים. אז למי היו מיועדות כל ההצהרות, לעולם? ואם כן, מה הם תרמו? את הדיון המטופש הזה?
במבט לאחור, רק הזיקו. כל כך הרבה פעמים נאמר לממשלה לנהוג בשכל, לדבר ברכות ולפעול בכח. יש פה הרי שיח כפול: עם החמאסניקים יש לנו חשבון ארוך להרבה זמן, עד שישלם את המחיר. עם העולם אנחנו חייבים לשמור על הלגיטימציה שלנו, לחפש תמיכה, אי אפשר להתקיים לבד בעולם הזה. ממי למדנו זאת? כמה אירוני, מדרום אפריקה. בגלגול הקודם ה״עולם״, ארגונים ומדינות - בודדו את דרום אפריקה, הטילו עליה חרם וסנקציות, והתוצאה היתה כניעה, חילופי שלטון - וסוף עידן האפרטהייד. רבים מאד, רבים מדי בעולם, מנסים לדחוף אותנו לפינה הזאת של דרום אפריקה.
לא לטעות, התפקיד הוא של ראש הממשלה. רק ביום רביעי בלילה, שעות אחדות לפני הדיון בבית הדין בהאג, הוא שחרר הצהרה באנגלית ובה הבהיר כי ישראל אינה מתכוונת להישאר בעזה וכי אינה עוסקת בעקירת תושבי עזה ממקומם. מאוחר מדי ומעט מדי. הוא לא הסתייג מהדברים וכמובן לא מהדוברים. מה שצריך היה לעשות, כל כך פשוט וכל כך קשה - להכריז על עוצר הצהרות. אף אחד, אבל אף אחד, בממשלה ובקואליציה - אינו מדבר. זהו. די. את כל הכעסים תפרקו במקום אחד ובימים אחרים. את זה ראש הממשלה לא עשה.
אנחנו יודעים למה. נתניהו רוכב על גבי נמר, על נמרים. הוא הכניס לממשלתו את סמוטריץ', סטרוק, בן גביר, אליהו, פוגל ואחרים ומאותו רגע אין הוא יכול וגם אינו רוצה לרסן אותם. הם מוביל את הממשלה, אלא הם, והם, בגלוי, מטיפים לעזה, ארץ אבותינו, והם בכל כוחם רוצים לעודד הגירה של העזתים. כאשר סמוטריץ' מציע למדינות העולם לקלוט פליטים מעזה על בסיס התקדים של מלחמת אוקראינה או מלחמת האזרחים בסוריה - למי הוא משווה אותנו? לרוסיה, לסוריה של באשר אסאד? הוא מבין את המשמעות של ההשוואה הזו?
ישראל נמצאת במלחמה, מן הקשות בתולדותיה, יש אומרים. הקשה ביותר. היא מרופדת במקצת והעורף בטוח, יחסית, ולכן איננו מבחינים כל כך בהיקף, בעומק, בסכנות. אך הימים הם קשים ועוד הרבה מצפה לנו. אין צורך להוסיף קשיים במו פינו.
אני מסתכל על החיילים בעזה, צופה בסיפורי הגבורה הבלתי יאמנו שלהם, מאזין לסיפוריהם של תושבי העוטף העקורים שעולמם חרב, משפחותיהם קרסו והם משקיעים כל כוחם כדי להשיב את החטופים והחטופות, ואני יודע:
למען האנשים האלה בשבילם ועבורם, ובעצם עבור כולנו - אנחנו ראויים למנהיגות אחרת.
ד״ר נחמן שי שימש בעבר שר התפוצות, סגן יו״ר הכנסת ודובר צה״ל