עמדת חמאס לגבי שחרור החטופים כוללת דרישה להפסקה מיידית של המלחמה, נסיגה של צה"ל משטחי הרצועה וערבויות בינלאומיות להישארות ארגון הטרור בשלטון. חמאס דורש גם הפסקה של טיסות מודיעין מעל הרצועה, ערבויות לשיקומה, ולמעשה החזרה מלאה של המציאות ששררה בה עד ל-7 באוקטובר. תנאים אלו לא השתנו מאז הפר ארגון הטרור את הפסקת האש בתום עסקת החטופים האחרונה, למרות הצעות שונות שקיבל.
ישראל חייבת לדחות על הסף את התנאים הללו שמשמעותם ניצחון תודעתי ברור לחמאס שהצליח לבצע טבח חסר תקדים באכזריותו בישראלים – ולשרוד. בנוסף, שחרור אסירים כבדים שדם מאות ישראלים על ידיהם ובהם גם מחבלי הנוח'בה שהשתתפו ברצח העם בדרום, יהווה ניצחון בכל קנה מידה. אלפי המחבלים שנהרגו יוחלפו באלפים מוכשרים מהם שישוחררו מן הכלא וישקמו את כוח האדם שהפסיד הארגון. ההשלכות האסטרטגיות של ניצחון כזה ושל הוכחה מחודשת של יעילות נשק החטיפות תהיינה הרסניות. הן ימשכּנו את עתידה של ישראל ויובילו אותה לעימות הבא שיהיה מסוכן פי כמה מאסון ה-7 באוקטובר, ולא רק מול חמאס אלא מול כל ציר ההתנגדות הפרו-איראני. את מחירו של וויתור כזה ישלמו צעירי ישראל בשנים הבאות.
זאת ועוד, בניגוד לתפיסה שעסקת חטופים בתנאי חמאס תביא לשחרור עשרות מהם, היא תיטיב כנראה רק עם חלקם שישוחררו, ותרע מאוד עם אלו שבהם ימשיך להחזיק כביטחונות עד שישתכנע ביכולתו לשרוד. אם למישהו עוד יש ספק בכך - שום ערך אנושי או הסכם לא ימנעו מהארגון הרצחני לשבור אותם ברגע שהדבר יתאים לו. הוא ישתמש באלה שיישארו בידו באכזריות חסרת מעצורים כדי לסחוט מישראל תנאים נוספים שבסופו של דבר לא תוכל לקבל.
השיקולים הללו מבהירים שהתנגדות לעסקה בתנאי חמאס איננה בהכרח לרעת החטופים או הפקרה שלהם. היא בוודאי איננה התעלמות מסבלם הבלתי-יתואר ומתחושת הדחיפות של משפחותיהן לשחררם. אין בעל מצפון שאיננו מזדהה עמן או היה נוהג אחרת מהן אם היה במקומן. אולם, המשך הלחץ הצבאי על צווארו של חמאס שכבר איבד לפחות מחצית מכוחו, עשוי לשפר את מנופי הלחץ שיאפשרו לישראל לחלץ תנאי עסקה הגיוניים יותר; תנאים שיהפכו עסקה בלתי-סבירה בעליל, לאפשרית גם אם כואבת.
הראיה לכך מצויה בדרישה העליונה של חמאס להפסיק את המלחמה שמראה שהלחץ הצבאי הוא המנוף היעיל היחידי של ישראל לאחר שוויתרה על מניעת הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה. אפשרות סבירה נוספת היא שצה"ל יצליח לסגור על מנהיגי הארגון המקיפים את עצמם בחטופים. יש להדגיש עם זאת שאין לדעת כיצד יגיבו לכך הג'האדיסטים המנהיגים את הארגון: האם יבחרו בהתאבדות או שמא ימסרו את החטופים בתמורה לחייהם והגליתם.
תומכי עסקה "עכשיו-עכשיו" בתנאי חמאס משלים את עצמם שניתן יהיה לחזור למלחמה בכל עת. ראשית, הדבר מהווה, שוב, זלזול באינטליגנציה של מנהיגי חמאס וביכולת שלהם להבטיח לעצמם ביטחונות שימנעו מישראל חידוש כזה. שנית, הסיכויים לחידוש הלחימה לאחר עסקה נמוכים ביותר גם משום שעלותה בחללים וביחסיה הבינלאומיים של ישראל תהיה יקרה מנשוא. ישראל תתקשה לשבור את יחסי האמון שלה עם המדינות שיתנו את ערבותן להסכם שכזה ובמיוחד עם ארה"ב.
גם ללא סוגיית הערבויות, תתקשה ישראל לקבל לגיטימציה בינלאומית חדשה לחידוש המלחמה לאחר שכבר נסוגה מן הרצועה. להפסקת המלחמה ואחר כך לחידושה יהיה גם מחיר מורלי פנימי קשה ביותר. את סימניו של משבר כזה ניתן לזהות כבר עתה באזהרותיהם המפורשות של הלוחמים ושל משפחות שכולות רבות שחוששים שקורבנם של למעלה מ-180 החללים ואלפי הפצועים היה לשווא. חידוש המלחמה לאחר שחמאס יוכל לשקם את שורותיו במחבלים שישוחררו מבתי הכלא ולהיערך מחדש לפלישה ישראלית יגבה ללא ספק מחיר קשה גם מצה"ל.
בשעה הזו נדרשים החברה הישראלית ומנהיגיה לקור-רוח והתמקדות במטרת השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס. אין שום היגיון בהתנגחות ישראלית בידידותיה בנושאים של "היום שאחרי" וסוגיות מעין אלה לאור הצורך החשוב יותר של שימור מחויבותן להכרעת חמאס. אין לצפות שמחבלי הארגון יחוסלו עד האחרון שבהם, אך גם השמדת 90 אחוזים מיכולות יצור הנשק, התשתיות, הלחימה והשלטון של הארגון ראויה בהחלט להיחשב כמיטוטו.
חשובה לא פחות היא הפנמת הזיכרון של התופת שהתרחשה כאן ב-7 באוקטובר כדי להבין שלא ניתן לסיים את המלחמה כעוד סבב. הבנת התפיסה האסטרטגית של האויב חיונית לציבור הישראלי כולו. בראיית ציר ההתנגדות בכלל וחמאס בפרט, יתרונו על העוצמה הצבאית הישראלית היא הסבלנות (סָבְּר) והעמידה האיתנה (סוּמוּד), הואיל ומולו ניצבת חברת קורי-עכביש חלשה ומשוללת אורך רוח. ההפתעה האסטרטגית של ישראל חייבת אפוא להיות הפגנת סבלנות ועמידה איתנה עד השמדת יכולותיו של צבא הטרור שהיה חמאס עד ה-7 באוקטובר.