"אל נקמות ה', אל נקמות, הופיע הנשא שופט הארץ, השב גמול על גאים, עד מתי רשעים, ה', עד מתי רשעים יעלוזו". כך נכתב בפרק צ"ד בספר תהילים.
כדי להחזיר את החטופים, צריך להיכנס לראש של סינוואר | יעקב פרי
אין היום ישראלי־יהודי עלי אדמות, שלא בוערת בקרבו אש הנקם בחמאס. באותם רוצחים, אנסים, חיות אדם, שהפתיעו, השפילו ופגעו בנו כל כך קשה ב־7 באוקטובר. זהו תאריך שילווה אותנו דורות כאחד מימי האופל, השפל והכאב הגדולים בתולדות ישראל.
ובתוך אוקיינוס הכאב ורגשות הנקם שמציפים בשעות אלה את עם ישראל, אסור לאבד את השפיות ואת השכל הישר. יש רגעים בחייו של עם, שבהם הוא נדרש להיות חכם ולא רק צודק. ומעל הכל, אסור ליפול למלכודת שאויבינו טומנים לנו. מטרת אויבינו במלחמה הזו היא להתיש אותנו. זאת מתוך ידיעה ברורה, שההתשה הזו גם מפוררת אותנו - כשברור וידוע שכוחנו הוא באחדותנו וחולשתנו בהתפוררותנו.
לא מעט מומחים־גאונים, פרשנים ומתריעים בשער לא מפסיקים להזהיר אותנו בימים אלה, שהפסקת המלחמה ברצועת עזה תפגע בהישגי צה"ל, תמנע מישראל להשלים את המשימה למיגור החמאס ותפגע בכוח ההרתעה של המדינה. ולהשלמת התמונה הם טוענים שאסור לסכן את ביטחונו של עם ישראל בגלל החטופים.
הבל הבלים. יותר מ־100 שנים אנחנו נאבקים עם הטרור הזה, עם הפסקות ועם עליות וירידות במאבק הזה. לא אחת היו לנו הישגים שהותירו תחושת ניצחון, שיביא שקט וביטחון. האם זה עצר את הטרור? האם אויבינו נעלמו בעקבות הניצחונות שלנו בשדה הקרב? האם חיסול גדולי הרוצחים מנע מרוצחים חדשים להתייצב מולנו? צריך להשלים עם המציאות. כל עוד אנו חיים כאן, ניאלץ לחיות על חרבינו.
במאבק הנצחי הזה צריכים להיות חכמים, נחושים וחזקים יותר מאויבינו. לא לשקוע ביהירות ובהתנשאות, ובעיקר - לא להיכשל בכשל כל כך נורא כמו זה שהביא עלינו את האסון ב־7 באוקטובר.
השבת החטופים היא חלק חשוב ובלתי נפרד מהמאבק שלנו בטרור. כמו שכל חייל בצה"ל יודע שלא מותירים פצוע בשדה הקרב, כך כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהמדינה לא תפקיר אותו בידי טרוריסטים רוצחים. לכן ברור כי סיום המלחמה הזו בלי השבת חטופינו יהיה כישלון, מחדל שייזכר לדיראון עולם.
בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ועוד שכמותם, שלא חשו מעולם ריח של אבק שריפה, יובש בפה וזיעה מפחד, כשאתה תחת אש מקלעים או אר.פי.ג'י, דורשים בתוקף בישיבות הקבינט הביטחוני להמשיך במלחמה ללא תנאי - עד לניצחון המיוחל.
אז לתשומת לבם של כל המתלהמים והששים אלי קרב: גם צה"ל הגדול והחזק זקוק לפסק זמן, לאתנחתה מהמלחמה הזו, אחרי למעלה משלושה חודשים. צה"ל זקוק לזמן כדי לחשב מסלול מחדש להמשך המאבק בטרור העזתי, שלא ניפרד ממנו כל כך מהר כמו שחשבו לא מעטים.
ההוכחה הטובה ביותר לכך היא האסון שלשום ברצועה. זהו אירוע, שמחייב חשיבה מחודשת לגבי המשך ההתנהלות של כוחותינו במלחמה הבעייתית הזו. את תחושת הנקמה שלנו בחמאס לא נוכל לספק באמצעות מיגורו המוחלט. המספר העצום של הנופלים והפצועים, יחד עם זעקות השבר של משפחות החטופים, הופכים את הנקמה לשולית, לפחות משמעותית בשעות אלה.
אם נצליח להשיב את מרב חטופינו על רגליהם ואם נצליח - בעזרת ארה"ב, מצרים, קטאר וסעודיה - להציב ברצועת עזה שלטון חדש במקום חמאס, דיינו.
את הנקמה ביחיא סנוואר, מוחמד דף ושות' בחמאס אפשר לדחות לימים אחרים. אסור לשכוח שעוד לפני הנקמה הזו מחכים לנו עשרות אלפי עקורים בדרום ובצפון, שמייחלים לחזור לבתיהם ולשדותיהם - ולהשיב חיים לשני האזורים האלה, מהיפים שיש לנו.