ממלכת ירדן, שכנתנו ממזרח, עוברת בשנים האחרונות תהליך של שינוי עמדות כלפי ישראל, תהליך שהולך ומחריף ככל שמלחמת "חרבות ברזל" נמשכת. השנה נציין 30 שנה להסכם השלום בין ישראל לירדן, ולא נראה שליחסים כאלו התכוונו מי שחתמו על ההסכם.
הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון מתקרבת לצומת החלטות קריטיות | גולני ונגל
רק לאחרונה עלתה לכותרות מסעדת “7 באוקטובר” שנפתחה בעיר הדרומית אל־כרכ בירדן, ולאחר הסערה שנוצרה בעקבות כך, הוחלט לשנות את שם המסעדה. שורש השנאה כלפי ישראל נמצא עמוק בתוך האוכלוסייה האזרחית, עמוק יותר ממה שהשלטונות בירדן מוכנים להודות.
גם היחסים הדיפלומטיים בין המדינות הצטננו מאוד מאז הושבו השגריר הישראלי רוגל רחמן וכל אנשי השגרירות בעמאן לישראל, והשגריר הירדני רסאן אל־מג’אלי לירדן. וההסלמה ביחסים נמשכת בימים אלה: מדבריה של המלכה הירדנית ראניה על הטבח בראיונות ל־CNN, דרך היעדר גינוי הטבח על ידי המלך ומשפחת המלוכה ועד תמיכת ירדן בתביעה נגד ישראל בבית הדין לצדק הבינלאומי בהאג.
אפשר להבין את התמיכה של ירדן באוכלוסייה האזרחית בעזה ואת הקריאה לספק לה תמיכה הומניטרית בדמות ציוד ותרופות, אך ישראל לא זוכה לתמיכה מירדן על כך שהיא מאפשרת הכנסת משאיות סיוע. להפך, רמת השנאה כלפי ישראל רק עולה ושר החוץ הירדני, איימן א־ספדי, בולט בתוקפנות התבטאויותיו נגד ישראל.
ביום ראשון האחרון נפגש א־ספדי עם הדיפלומט הצרפתי ז’אן איב לה דריאן ובשיחתם העלה את חשיבות הסיוע ההומניטרי לתושבי עזה, את הדחיפות לסייע לאונר”א, שחלק מאנשיו השתתפו בטבח בישראל, ואת הדחיפות לסיים את המלחמה. שום מילת גינוי לטבח, שום מאמץ לקדם עסקת חטופים, שום מילה על העברת תרופות לחטופים ושום מילה על כך שטילים ממשיכים להיות משוגרים לעבר ערים בישראל על ידי חמאס.
זה חבל, זה מאכזב וזה מסוכן. חבל כי ההדדיות בין המדינות באה לידי ביטוי בתחומי חיים שונים, כפי שנקבע בהסכם השלום, למשל אנרגיה, מים, ביטחון ותיירות. מאכזב כי בדיוק ככה מתפוגגים יחסים בין מדינות. מסוכן כי לא צריך הרבה כדי שיתעוררו בירדן מהומות נגד ההסכם, כאלה שעלולות להביא להקפאת היחסים ואף לאיום ביטחוני ממזרח.
הגיע הזמן שמנהיגי שתי המדינות יתעשתו ויבינו שהשלום בין המדינות הוא לא רק הסכם על הנייר. השמירה על היחסים היא אינטרס משותף למען החיים היום ולמען דורות העתיד.