ההצהרות הבוטות והפומביות שנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן החליף עם ראש הממשלה בנימין נתניהו מחזקות את סינוואר ואת חמאס ופוגעות ביכולת לממש את המטרות העיקריות של המלחמה בעזה: מיטוט שלטון חמאס ושחרור החטופים, שעדיין משותפות לשני הצדדים.
היועצים לשעבר חשפו: "טראמפ אמר שהיטלר עשה כמה דברים טובים"
המודיעין האמריקאי: "אי אפשר להשמיד לחלוטין את החמאס, וישראל גם לא קרובה לכך"
את הפערים שקיימים ביניהם צריך ללבן מאחורי דלתות סגורות ולא בהצהרות ובהדלפות לאמצעי התקשורת. את המתח המזיק צריך לצמצם ולא להחריף. ישראל תלויה לגמרי בארצות הברית מבחינה צבאית, מדינית ודיפלומטית, ולכן על נתניהו מוטלת אחריות רבה יותר להימנע מתגובות של "עין תחת עין" מול מסרים ביקורתיים שהבית הלבן משדר.
יותר ויותר, נראה ששיקולי פנים בשתי המדינות והיבטים אישיים של היחסים בין ביידן לבין נתניהו, השתלטו על קביעת מדיניותם כלפי המלחמה. הבחירות לנשיאות, האופוזיציה לביידן בתוך מפלגתו על תמיכתו בישראל, בעיקר מצד מוסלמים, פרוגרסיביים וצעירים, ופיגוריו אחרי טראמפ בסקרים, משפיעים על מנהלי קמפיין הבחירות שלו שדורשים ממנו להיות יותר ביקורתי כלפי ישראל, ובעיקר מול נתניהו, שנחשב למנהיג שנוי מאד במחלוקת בארצות הברית.
נראה שגם נתניהו מעדיף שיקולים פוליטיים של שימור הקואליציה הקיצונית שלו על פני עמדות שמתחייבות מהתפתחות המלחמה והמצב ההומניטרי בעזה, התערערות הלגיטימציה הבינלאומית, הן למלחמה והן לתמיכת ארצות הברית בישראל, וההסלמה הצבאית המסוכנת בחזית הצפונית.
הצהרות ביידן האומר "שנתניהו יותר מזיק לישראל מאשר עוזר לה", ושל סגניתו קמאלה האריס שהבדילה בין נתניהו וממשלתו לעם בישראל, הזמנת גנץ מעל לראשו של נתניהו והדלפת דוח מודיעין לפיו "מעמדו של נתניהו כראש ממשלת ישראל נמצא בסכנה", מעידים על ההיבטים האישיים של המחלוקת וחוסר האמון של ביידן בנתניהו.
יש מי שזוכרים לנתניהו את ההתנגשות שלו עם הנשיא לשעבר ברק אובמה על רקע הסכם הגרעין עם איראן, כולל נאום ההתרסה בקונגרס ב-2015. המהפכה המשפטית יצרה סיבוב חדש של מחלוקות קשות בין האישים, אבל היה נראה שהטבח בעוטף והמלחמה הצודקת בחמאס ישאירו את המשקעים מאחור. עכשיו הם שוב צפים ובעוצמה מתגברת.
ממשל ביידן ציפה שהמלחמה בעזה בעצימות גבוהה תסתיים לפני תחילת בחירות הפרימריז לנשיאות. היא אכן מצויה בשלב של עצימות נמוכה, אבל שלוש בעיות עיקריות עדיין עומדות במרכז המחלוקת בין הצדדים על המשך ניהול המלחמה.
קודם כל רפיח, שבה כנראה נמצאים ראשי החמאס, אבל גם יותר ממיליון ורבע עזתים שעברו לשם במצוות צה"ל מצפון הרצועה וממרכזה. ממשל ביידן חושש שפעולה צבאית ברפיח תגרום להרג רב של אזרחים. ישראל אומרת שאי אפשר יהיה לחסל את שלטון חמאס בלי השמדת ארבעת גדודי חמאס האחרונים שמצויים שם, ושלפני פעולה צבאית היא תדאג לפינוי האזרחים.
אמירתו של ביידן שרפיח היא "קו אדום" מבחינתו וכי אי אפשר יהיה להכיל את מותם של עוד 30,000 עזתים, הייתה מיותרת וחסרת אחריות. כך גם ההדלפות שאם ישראל תפעל ברפיח, הממשל יצמצם את אספקת הנשק וישקול שלא להטיל וטו על החלטה במועצת הביטחון שתדרוש הפסקת אש מיידית.
ראשית, ביידן אימץ את המספר של 30,000 קורבנות של חמאס, כאשר מחקר כמו זה של פרופ' אברהם ויינר מהאוניברסיטה של פנסילבניה, הוכיח שהמידע על אבדות שמפיץ חמאס, בעיקר של נשים וילדים, הוא מופרך לחלוטין, שלא לדבר על העדר אבחנה בנתונים בין לוחמי חמאס לאזרחים.
שנית, קביעת "קוים אדומים" היא מסוכנת, כפי שביידן היה צריך ללמוד מכשלון אובמה שקבע ב-2012 קו אדום מול שימוש בנשק כימי שאסאד הפעיל, ולא עמד בו. שלישית, פעולה ברפיח היא איום על חמאס, וסיכולה מחזקת את נוקשותו במשא ומתן לשחרור החטופים ואת הערכתו שיוכל לשרוד ולהמשיך לשלוט בעזה. רביעית, פעולה צבאית גדולה ברפיח אינה עומדת כרגע על הפרק.
לדעת ביידן, הסיוע ההומניטארי לעזה אינו מספק והנושא קשור גם למחלוקת בעניין של "היום אחרי". האירוע שבו נהרגו עזתים במהלך ההסתערות על משאיות שהובילו מזון בצפון הרצועה, ולא משנה איך, הוכיח שנוצר כאוס בהעדר גוף חלופי לחמאס שישליט סדר במקומות שצה"ל כבש.
ביידן החליט להצניח מזון מן האוויר ולבנות מזח זמני לאספקה מהים. המסר מהפעולות הללו הוא חוסר אמון בהתנהלות נתניהו ומדיניות לפיה אם ישראל לא עושה מה שהממשל חושב שהיא צריכה לעשות, ארצות הברית תחליף אותה, ושיש צורך דחוף להחליט על הגוף שיחליף את חמאס.
המשך שבי החטופים ושימור יכולת השליטה של חמאס סותרים את המטרות המוצהרות של ממשל ביידן. לעיתים נראה ששחרור החטופים יותר חשוב לביידן מאשר לנתניהו. לנתניהו נראה שלביידן יותר חשוב להבטיח ניצחון בבחירות מאשר ניצחון על חמאס. המשך המחלוקות מסכנות את הניצחון הנדרש על חמאס וציר הרשע של איראן, רוסיה וסין, שהוא חלק ממנו. צריך להפסיק את השיקולים הצרים וההתכתשויות הפומביות ולעשות מאמצים חשאיים לתאום ולניהול הצעדים הבאים במלחמה ובאזור.
פרופ' גלבוע הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולמדיניות