מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן מבטא את התובנה המקובלת כשהוא טוען ש”מדיניות רבת־שנים של ארצות הברית... היא שההתנחלויות אינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי”. אבל טענתו מנוגדת לחוק הבינלאומי.
אם ישראל חפצת חיים אחרי פיצוץ "בועת נתניהו", עומדת בפניה רק דרך אחת | דעה
הסוף של טיק טוק בארה"ב? קרב המעצמות מול סין עולה מדרגה
לדברי פרופ’ יוג’ין רוסטאו, ממעצבי החלטת 242 במועצת הביטחון של האו”ם בעקבות מלחמת ששת הימים שכיהן כתת־מזכיר המדינה ודקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל, “ליהודים זכות להתיישב בגדה המערבית כמו בחיפה“ (השבועון “ניו ריפבליק”, 21 אוקטובר 1991). רוסטאו מציין ש־242 מחייבת את ישראל לסגת משטחים, אבל לא מהשטחים ולא מכל השטחים, הכוללים את יו”ש, מזרח ירושלים, עזה, סיני והגולן. הצעות החלטה לנסיגה מלאה נדחו על ידי מועצת הביטחון. נסיגת ישראל מסיני – 90% מהשטחים – מימשה את החלטה 242.
לפי השופט האמריקאי סטיבן שוובל, שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק, ישראל פעלה מתוך הגנה עצמית במלחמות 1948 ו־1967, ואילו הערבים פעלו בתוקפנות (לפי סעיף 52 של אמנת האו”ם). לכן תיקוני הגבול כתוצאה ממלחמות אלו, ושליטת ישראל בשטחי המחלוקת הם חוקיים. לעומת זאת, שליטת ירדן ומצרים ביו”ש ובעזה (1967־1950) הייתה בלתי חוקית.
עמדת מזכיר המדינה בלינקן לגבי מעמד ישראל ביו”ש מתעלמת מארבעה מסמכי יסוד מחייבים לפי החוק הבינלאומי, המכירים בעובדה שיו”ש הם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיות: הצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917; הצהרת סן רמו של כוחות הברית מ־24 באפריל 1920, שאימצה את הצהרת בלפור, והעניקה לבריטניה מנדט להקמת בית יהודי לאומי בפלסטינה (שם נרדף לארץ ישראל), תוך שמירה על הזכויות האזרחיות, ולא הלאומיות, של כל המגזרים הדתיים והאתניים הנוספים בפלסטינה, ולצד הקמת 22 מדינות ערביות במזרח התיכון; חבר הלאומים אימץ הצהרות אלו ב־24 ביולי 1922, שגם אומצו על ידי הסכם לוזאן, שנחתם בין כוחות הברית ובין טורקיה, יורשת האימפריה העותומאנית; סעיף 80 של אמנת האו”ם כולל שורה של החלטות מחייבות, וביניהן המנדט הבריטי להקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה (ארץ ישראל).
ב־1922 חתם הנשיא האמריקאי וורן הרדינג על החלטת שני בתי הקונגרס לפעול להקמת בית יהודי לאומי בפלסטינה לפי החלטת חבר הלאומים.
לפי החלטות מחייבות אלו, מלחמת המגן ב־1967 החזירה את יו”ש ומזרח ירושלים לבעלים החוקיים. כמו כן, האמנות המתייחסות ל”שטחים כבושים” אינן מתייחסות ליו”ש, כיוון שהם חלק מהבית הלאומי היהודי, וכיוון ששלטון ירדן ביו”ש נבע מתוקפנות 1948. כמו כן, הסכם השלום ישראל־ירדן מ־1994 שם קץ לכל סכסוך טריטוריאלי בין השתיים.
גם אמנת ז’נבה הרביעית מ־1949, האוסרת על העברת אזרחים בכפייה להתיישבות ב”שטחים כבושים”, אינה סותרת את שלטון ישראל ביו”ש ואינה שוללת את חוקיות ההתנחלויות.
לעומת זאת, החלטת החלוקה מ־29 בנובמבר 1947 הייתה המלצה של מליאת עצרת האו”ם, ולא החלטה מחייבת של מועצת הביטחון. קווי הפסקת האש של סיום מלחמת העצמאות היו קווי שביתת נשק ולא קווי גבול.
מן הראוי לציין שהמונח פלסטינה אינו ערבי, ומקורו בניסיון היווני והרומי למחוק את זכר העם היהודי וארץ ישראל על ידי מונח הקשור לפלישתים שהיו אויב מר של העם היהודי.
מכאן שטענת בלינקן מעודדת התעלמות מהחוק הבינלאומי ופוגעת בחתירה לשלום.
הכותב הוא שגריר בדימוס, מומחה ליחסי ישראל־ארצות הברית, חבר ב"מבטחי" - פורום מפקדים לאומי