על פני הדברים, לאחר זוועות 7 באוקטובר היינו מצפים שהמערב יתייצב באופן גורף נגד חמאס ולמען מלחמתה של ישראל בו. אבל ככל שנמשכת המלחמה בין ישראל לעזה, כן נשמעות במערב יותר ויותר אמירות נגדנו ובעד חמאס, ובאות דרישות שצה"ל יעצור את מתקפתו.
אנו מתקשים להבין זאת. הרי אותם אנשים עצמם, כשהיה מדובר בדאע"ש, לא קראו לעצירת המלחמה נגדו בגלל המחיר הכבד שהכוחות התוקפים גבו מן המקומיים. כשנכנסו למוסול לדוגמה, האם העיר לא הושמדה? והאם, תוך כדי חיסול דאע"ש, לא נהרגו המוני אזרחים? ובמלחמה בסוריה, על כל הזוועות שהתחוללו בה ועל מספר המתים הנורא שזו גבתה, האם ראינו במערב הפגנות מלאות חימה וזעם נגד אסד על מעשיו?
ממה נובעת האיפה ואיפה הזו? אנטישמיות, יאמרו. במידה רבה זה נכון. עלינו להכיר גם בכך שהאמירות הבוטות נגד היהודים שנאמרות בהפגנות, אינן נפלטות סתם כך. המפגינים אומנם יודעים היטב שיהיו כאלה שיבקרו אותם עליהן, אך בד בבד מבינים שהצהרות נגד יהודים באשר הם יהודים תצרפנה למאבקם תומכים רבים במערב – מעין קואליציה של שונאי יהודים.
יחד עם זה, ההתנפלות עלינו באמריקה ובאירופה נובעת גם מחולי עמוק נוסף שקיים זה זמן רב במערב ושמערער את עצם קיומו. על פי ראיית עולמם של מבקרינו, יש הבדל עקרוני בין המלחמה שלנו בחמאס והמלחמה של ארה"ב בדאע"ש. ההבדל הוא שהמלחמה בדאע"ש הייתה במידה רבה מלחמה של ערבים נגד ערבים ולאו דווקא של ארה"ב נגד ערבים. והמלחמה בסוריה? בה המערב לא היה מעורב כלל. זו כמעט כולה הייתה מלחמה של ערבים נגד ערבים, בתוספת של תמיכה רוסית.
לעומת זה, במלחמות שבהן הצד האחד הוא מערבי – ובמקרה הזה ישראל, שנתפסת כחלק מן המערב – ואילו הצד השני הוא אחת מהאוכלוסיות ה"מדוכאות" כביכול, כמו הערבים, אזי אוטומטית תהיינה התנגדויות והסתייגויות מצד רבים במערב דווקא כלפי הצד שלהם במלחמה, ואלו תלכנה ותגברנה ככל שזו תתארך.
מדוע זה כך? כי המערב, או לפחות ציבורים לא מעטים בו, שונא את עצמו. ואם לא ממש שונא, אזי מרגיש שהוא צריך לשנוא. ואם לא זה, אזי לכל הפחות מרגיש אשמה על כך שהוא נלחם נגד גורם מהעולם הלא־מערבי – מוסלמי או אחר. ואין זה כלל משנה מה אותו גורם עשה לך או מה חלקו במלחמה. בכל מקרה, אתה, איש המערב, אשם.
רבים מסבירים תגובות כאלה, בין השאר, במורך לב שהשתלט על עמי המערב. פשוט, פוחדים להתעמת עם האיראנים או הערבים או מוסלמים אחרים ברחבי העולם, ומוצאים תירוצים להימנעותם. כך גם ביחס למוסלמים בתוך מדינות המערב, בעובדה שלא מנסים לחסל את החתירה המסוכנת המתקיימת אצלם מבפנים. והרי אנשי הממשל במערב יודעים היטב מה קורה במסגדים ובמדרשות רבים בעריהם. אימאמים רדיקליים עורכים בהם שטיפת מוח לצעירים מוסלמים, כדי שבבוא היום יפעלו נגד המדינה שבה הם חיים – למען מטרת־העל של שלטון אסלאמי עולמי.
האם אוסרים את האימאמים האלה, או לפחות מסלקים אותם? להפך. במקום זה, מטיפים יום וליל נגד "אסלאמופוביה", מסבירים שהיא קיימת בנפשותיהם הקלוקלות של אנשי המערב ואף מחוקקים נגדה חוקים. חס וחלילה שיהיה מי שיחשוף את סכנת האסלאם הרדיקלי וירצה להיאבק בה. אלה במערב שמבקרים את התופעות הללו – בעיקר מן האגף הימני של הפוליטיקה המערבית – מדברים כאמור, ובצדק, על היעדר אומץ להילחם בבעיה כסיבה לכך.
וממה נובעת הפחדנות? יש שמסבירים שהאוכלוסייה המערבית נעשתה דשנה מדי ומכורה להנאות החיים, ועל כן אינה מוכנה לשאת את הקשיים שמאבק כזה דורש. אך האם זו באמת הסיבה העיקרית? אם זהו אכן מעין כלל ברזל שמאפיין חברות מפותחות ושבעות, כיצד נסביר למשל את האצולה האנגלית העשירה והפריבילגית בעבר, שבניה מתו במספרים עצומים כשנלחמו בגבורה בחפירות בזמן מלחמת העולם הראשונה?
ממה אם כן נובע היעדר האומץ הדרוש לעימות? מדבר עיקרי אחד: חוסר אמונה. כשאין אמונה בצדקת הדרך, גם אין אומץ. כי אומץ כזה נובע בראש ובראשונה מן הרצון להגן על מה שיקר לך, ורצון כזה מותנה בהרגשתך שמה שיקר לך הוא ראוי. אלא שזה עשרות שנים, לא מעט בעקבות תעמולה רבת־שנים ורבת־היקף של ברית המועצות ותומכיה על המערב – תעמולה שחדרה לעומק רב, בייחוד בשכבות המשכילות, ומאז היא מתפשטת – המערב כיום מרגיש שהוא וערכיו אינם יקרים, אינם ראויים, ובעיקר, אינם צודקים.
לעומת זאת, בימים אלה אנו רואים שאצלנו, על אף היותנו חשופים תקופה ארוכה לתעמולה דומה, קרה בדיוק תהליך הפוך. אנו רואים כיצד חיילינו נכונים להילחם, ואם צריך, למות. הדבר נובע מן האמונה בצדקת דרכנו, שחדורה עמוק בתוכם. ואם היה משהו שהבהיר לנו בישראל שהאנושיות והצדק הם עִמנו, בעוד הרוע הצרוף הוא בצד השני, היה זה 7 באוקטובר. אצל רבים מאיתנו חלה התפקחות.
כך קרה גם בחוגים מסוימים במערב, שמסתכלים עלינו בימים אלה ושואבים מאיתנו השראה. ניצחוננו במערכה הנוכחית, מול כל הביקורת הניתכת עלינו, יהווה מקור של כוח להם ולכל מי שעדיין רוצה להציל את המערב. הצלה זו חשובה ביותר גם לנו, לישראל.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי