אני אמא לחטוף. חטוף שהוכרז כמי שאינו בן החיים. 200 ימים. 200 ימים שמבחינתי הם כולם תאריך אחד - השביעי לאוקטובר. 200 ימים, כשאתם הולכים למיטה בלילה - אני הולכת למיטה, אבל אינני יכולה לישון. אני עולה למיטה, אני צורחת את נשמתי, אבל בשקט...כדי לא להעיר אף אחד.
כשבן גביר וסמוטריץ׳ משקיפים: ניגוד העניינים של נתניהו ממשיך להשאיר את החטופים בשבי
אני בוכה ושואלת למה? ואז מבלי להרגיש אני נרדמת...כשאני נרדמת אני לא באמת ישנה.. הגוף עייף, הגוף נח. הנשמה כואבת, הנשמה בוכה והמוח במלחמה. ואז אחרי לא הרבה זמן אני מתעוררת ושוב נרדמת, ומתעוררת ושוב נרדמת, ושוב מתעוררת וכל מה שתיארתי עדיין רץ. וכל זה קורה 200 ימים.
כשאני קמה מהמיטה בבוקר, אני מתארגנת, אני מתקלחת, אני מתלבשת ולעבודה ממהרת...הנה היום אצליח לקיים שגרה...קצת שגרה. אני לא יודעת איך ייראה היום שלי ואיזה פוש בעיתון, כתבה או ידיעה מרעישה תפגוש אותי במהלך היום. וכשאני מתלבשת, אני שואלת "נו איילת, איך את מסוגלת? איך את מתחייטת, איך את נעלי העקב את נועלת? הבן שלך שם...איך את מסוגלת?".
וברכב בדרך את הרדיו סוגרת, לשמוע מוזיקה לא מסוגלת. וזה עניין רק של שניה קטנה שבגללה בבכי אני פורצת...200 ימים נוהגת ובוכה, צורחת, זועקת...את הפנים מנגבת. מחכה שסימני הבכי ייעלמו ומנסה להחזיר כוחות. עובדת... משתדלת, בורחת מהכאב. עובדת...ושוב שואלת "נו איילת? איך את עובדת? איך את אוכלת? הילד שלך שם...".
כבר 200 ימים שהוא שם, מה עושים איתו? איפה הניחו אותו? שומרים אותו? מתעללים בו? זרקו אותו? איבדו אותו? מה נהיה ממנו ? מה נשאר? והיום ממשיך, והלילה שוב מגיע וחוזר חלילה, 200 ימים. קודם הייתי אישה שמחה, היו שאמרו שהחיוך לא יורד לי מהפנים...הצחוק יצא מתוך הנפש פנימה. 200 ימים שאין חיוך, אין צחוק ואין בכלל נפש.
איך אפשר לחשוב על כך? איך אפשר לנשום? 200 ימים של לא נודע...200 ימים שמפרידים בין חג שמחת תורה, שלא ראינו לא שמחה ולא תורה, לחג החירות. בדרך עברנו את חנוכה, חיכינו לנס גדול היה פה. עברנו את פורים וחיכינו לנהפוך הוא והנה חג החירות. האם תהיה חירות? האם סיפור יציאת מצריים יחזור? האם נחזור על פעולתו של משה רבנו, שסרב להיכנס לארץ ישראל לפני שהוא אוסף את עצמותיו של יוסף?
משפחות החטופים בתוך ההגדה: כולנו הפכנו לזה שאינו יודע לשאול, כי נגמרו לנו כל השאלות. כולנו הפכנו עבדים של הרשע וכולנו מחפשים את החכם וכולנו בעת הזו תם. יונתן שלי, שהצחוק והחיוך היו חלק ממנו זועק מהאדמה הרעה הזו ומבקש מכם עם ישראל: תתאחדו, תהיו עם שמח, כוחנו באחדותנו.
יונתן, עם הקסם והיופי הלא נגמר. יונתן זועק לארגן עוד מסיבה. לפחות עוד מסיבה אחת, מסיבת הודיה. מי ייתן וביום המימונה נחגוג כולנו מסיבת הודיה וכל החטופים ישובו אלינו. בינתיים, 200 ימים אנחנו כאן והלב והנשמה שלנו בעזה.