חומות נופלות לאט. אבן לאחר לאחר אבן. אנחנו מכירים בהיסטוריה שלנו את חומת יריחו שנפלו בפני עם ישראל בשנת 1272 לפנה״ס בדרכו לכיבוש ארץ ישראל. נדרשו אז שישה ימים לחימום, לסובב את העיר וביום השביעי, אכן החומה נפלה. מאז נפלו עוד חומות בהיסטוריה האנושית, כל החומות. ביום רביעי נפלה לבנה ראשונה בחומה אחרת, חומת ההשתקה וההסתרה שנבנתה סביב החטופים והחטופות.
פעולה ברפיח היא טעות? "חמאס מכין מארב אסטרטגי שיהווה אסון לישראל"
בפעם הראשונה, ביוזמת משפחת גולדברג - פולין, אפשר לומר בעידודה ותמיכתה, שוחרר לפרסום סרטון מלא של חטוף, בנם, הירש. חמאס החל לשחרר סרטונים זמן קצר לאחר השביעי באוקטובר. הסרטון הראשון היה של מייה שם טוב, הוא הוקרן בתקשורת הישראלית והעביר מסר מן החטופים והחטופות. זה היה עוד בשלב שנדמה היה שחרור חטופים הוא רק ענין של זמן, איזה הסכם בין ישראל וחמאס והעסקה הגדולה תצא לפועל.
אבל האשליה הזו הרי התנפצה מהר מאד. המו״מ הסתבך והלך ומאז נוהג החמאס לשחרר סרטוני חטופים, בצורה מדודה, שקולה ואכזרית להפליא, כיעד להניע את דעת הקהל הישראלית ולרכך אותה. החמאס, מומחה בפני עצמו במלחמה פסיכולוגית, הבין היטב כי ממשלת ישראל נשענת על הסכמה לאומית ושוררת בה התנגדות רחבה, להפסקת המלחמה וליציאת כוחות צה״ל מעזה.
ייאמר מיד, מלחמה מן הסוג זה, מלחמה א - סימטרית, באלימות נמוכה, אשר מתרחשת בחלקה בעורף האזרחי ועל חשבונו, זקוקה, בדמוקרטיה כמובן, לתמיכה ציבורית רחבה. תמיכה כזו משדרת חוסן אזרחי, שמקרין כמובן הן על מקבלי ההחלטות והן על החיילים בחזית. הסכמה כזו התקיימה בחודשים הראשונים שלאחר טבח השביעי באוקטובר, היא סייעה לחיילינו במלחמה הקשה נגד החמאס והיא חיזקה את הממשלה במאמץ הצבאי. הטיעון כי ״רק פעולה צבאית תביא לשחרור״ שלט בשיח הציבורי. לא עוד.
נכון להיום, התמונה התהפכה. חלקים ניכרים מן הציבור איבדו אימון במערכת הפוליטית וממילא בממשלה (לא בצבא, אגב, כפי שמגלים הסקרים). הציבור, ברובו, אינו רואה עוד את סוף המלחמה ואת ה-״ניצחון המוחלט״ והוא דורש מהממשלה להשיג, לפחות, את המטרה האחרת של ״חרבות ברזל״ - שחרור החטופים.
ראש הממשלה, מטעמיו שלו, מתעקש להמשיך. הוא מאמין בניסים ותולה תקוות גדולות ומוגזמות בקרב על רפיח. המשפחות, מבחינתן, רוצות את בני משפחותיהם בבית ועבורן זהו הניצחון המוחלט, הניצחון היחיד. לתוך הוויכוח הזה, שחוצה את החברה הישראלית על פי קווי התפר של ההפיכה המשטרית, נכנס שלשום הסרטון החדש של הירש גולדברג - פולין. הפעם, בני המשפחה, שלא כבעבר, אמרו כי מבחינתם ניתן לפרסמו. צה״ל, שעד לאותו רגע הגדיר את הסרטונים ובצדק כ״טרור פוליטי״ הבין כי זו היא מערכה אבודה. ברגע שהמשפחה אמרה כי אין לה בעיה, גם הצבא נכנע.
המניע של המשפחה לא היה אישי. לא רק עניינם האישי עמד לנגד עיניהם, הניע אותם הרצון להשפיע על דעת הקהל, בעיקר בישראל, אבל גם מחוצה לה. הירש הוא אזרח אמריקאי ואימו, רייצ׳ל, נמצאת זמן רב בארה״ב כדי ללחוץ על הממשל האמריקאי לא לנטוש אזרחים אמריקאיים בשלהי אויב. באופן אבסורדי, המשפחה אמצה את עמדת החמאס - יש לפעול בדחיפות ויש צורך לקבל החלטות.
למשפחת גולדברג - פולין, כמו לעם ישראל כולו, יש חשבון ארוך עם החמאס. שנים יעברו עד שייסגר, אם בכלל. ברגע הזה, האינטרסים של החמאס ושל משפחתו של החטוף הירש התאחדו, כל אחד ממניעיו שלו. כן, בבקשה, אומרת המשפחה ואומרות גם המשפחות האחרות, תבינו גם אתם - הסבלנות פגה, הקרב הוא לחיים או למוות והזמן הורג לנו את יקיריהן - יקירינו.
היחיד שהגיב, כדרכו, הוא תא״ל דני הגרי, דובר צה״ל. תגובה נכונה. הוא לא התעמת עם המשפחה, מאבק אבוד, כמובן, הוא הצטרף אליה והודיע כי הסרטון ״קורא לפעולה וכי ״צה״ל הופך ויהפוך כל אבן״ כדי להחזיר את החטופים״. זה יפה וחשוב, אבל זאת רק תמונה חלקית. ברור לכל, כי לשחרור נדרש מו״מ, שבו שותף צה״ל ובמשא ומתן הזה, כפי שאמר לאחרונה הרמטכ״ל הרצי הלוי, צה״ל ידע לחיות עם כל תוצאה ובלבד שהחטופים והחטופות יחזרו.
זוהי גישה אצילה, ריאליסטית, נבונה, אנושית וחכמה, אבל גם מאוד פרקטית. הלוי יודע כי ללא הסכמה לאומית אין לו צבא. מלאכת השמדת החמאס ומפקדיו היא ארוכה. בניגוד לדרג הפוליטי - ״אנחנו כפסע מן הניצחון״ - צה״ל מעריך כי נותרו חודשים ואולי שנים לעקור את החמאס מן המחילות ולנתקו מעזה. צריכים פה התמדה מוטיבציה וכמובן חוסן לאומי. יהיו, לצערנו, הקורבנות והחיילים לא יחזרו הביתה משדה הקרב. גם העורף ישלם מחיר בדם וכמובן בעלויות חברתיות וכלכליות.
בעת הזו, חייבים לעמוד ביחד. הסרטון של הירש גולדברג - פולין הוא אבן בחומת השתיקה וההסתרה. עכשיו נראה יותר, נשמע יותר, נבין יותר ונחליט האם אנו מוכנים להמשיך. כבר כמה אבנים נפלו מן החומה, עכשיו נפלה עוד אחת. ככה לא בונים חומה, ככה מפילים אותה.