גדלתי בפתח תקווה במשפחת המכונה דתית לאומית. בכיתה דלת, שנה לפני מלחמת ששת הימים, הצטרפתי לבני עקיבא בסניף פתח תקווה. בתום בית הספר היסודי המשכתי ללמודי התיכון במדרשיית נועם שבפרדס חנה. בכיתת הג'מילים (השביעית) שובצתי לכתתו של רב צעיר וכריזמטי, הרב יניב.
דיווח: זה מה שראש אמ"ן הנכנס ידע בליל ה-7 באוקטובר
"מסרב לשתף פעולה עם המשחק": ירון אברהם חשף מיהו "הגורם המדיני"
אז לא ידעתי, אבל הוא היה חלק מקבוצה שניצחה על תחילתו של מהלך היסטורי, השתלטות תלמידי הרב צבי יהודה קוק על בני עקיבא ובהמשך על כל הציונות הדתית כולה. בפסח 1973 התקיימה בירושלים וועידה ארצית גדולה של בני עקיבא שם החלה המהלך, בו יועדתי, אחד מרבים, להיות מהחיילים הפעילים במהפכה. בשנים אלו ביליתי בישיבת מרכז הרב ואף השתתפתי בשיחות והרצאות מפי חנן פורת ואחרים.
המסלול נראה ברור. אך אז פרצה מלחמת יום הכיפורים. ומבית הכנסת במדרשיה יצאו בוגרים ישר לשדה הקרב. אחד מהם שביקש לשכנעני להתגייס דווקא ישירות לצה"ל זכור לי במיוחד. הוא לא חזר. החלטתי אז להתגייס ישר לצה"ל. שם הייתי בדור הראשון למהפכת הסרוגים בצבא. בקורס מכי"ם ישן במיטה לידי יאיר נוה, לימים סגן הרמטכ"ל והסרוג הבכיר ביותר בצה"ל עד כה. את החדר בבה"ד 1 חלקתי עם מוטי ווגנברג לימים חה"כ יוגב. המפורסם בזכות הבג"ץ וה-D9.
אף שלקראת סוף השירות נפרדתי מהכיפה נותרתי מאמין ברעיונות עליהם גדלנו בבני עקיבא. בשנת 1977 הצבעתי ושמחתי בניצחון הליכוד והמהפך. כך חזרתי ובחרתי בבחירות 1981 ו-1984. עד היום רבים מבני משפחתי וחברי הם חברים נאמנים ב"מגזר". מכתב זה נכתב איפוא מדאגה, אהבה והיכרות עמוקה עמכם.
מלחמת לבנון ב-1982 והשנים שאחריהן זרעו אצלי את הספק, ושהותי בשטחים בכלל, ובחברון בזמן האינתיפאדה הראשונה השלימו את התהליך. אי שם בסוף שנות השמונים התחוור לי בחדות כי הניסיון הישראלי להתעלם ממה שכונה אז "הבעיה הפלסטינית" נועד לכישלון, וכי הוא יוביל את ישראל מדחי לדחי. ההבהירות והחדות הושלמה בשני ספרים של עמוס עוז (גם הוא בן למשפחה רווזיוניסטית) "פה ושם בארץ ישראל" וכן הפרקים הרלוונטים ב"סיפור על אהבה וחושך".
ב-1993 נחתמו הסכמי אוסלו ואתם התפוצצתם. כביכול מתוך דאגה לבטחון ישראל התנגדתם בקולניות ובאלימות. אך האמת היא כנראה שמה שהדאיג אותכם באמת לא היה החשש הלגיטימי שההסכמים יכשלו, אלא דווקא הפחד שהם יצליחו ועם ההצלחה יגנז חלומכם על ההתנחלויות, ארץ ישראל ונחלת האבות. כדי לוודא שבדל סיכוי זה לא יתרחש, חברתם לשרלטן בנימין נתניהו. ביחד פתחתם במסע דה לגיטימציה קולני ואלים, כמוהו לא היה בישראל מעולם. בסיומו, רק שנתיים אחרי חתימת ההסכמים, נרצח ראש הממשלה על ידי בן מבשרה של הציונות הדתית.
תלמיד הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, ופעיל במגזר. בנוחיות מעושה, ולמען האחדות כביכול, מעולם לא נחקר עד תום מי היו שותפיו הרוחניים של יגאל עמיר, עם מי התייעץ, והאם היה "דין רודף" רבני שהתיר את דמו של יצחק רבין. אך גם ההלם האוטנטי והזעזוע הכנה של רבים מכם, לא יכלו למחות את התמונות. רבין במדי אס.אס, ארון המתים מצומת רעננה, וכמובן ההשתוללות האלימה וההמון המצווח בהפגנה בככר ציון אך חודש לפני הרצח. נתניהו כרגיל לא ידע, ראה או שמע, לו רק מישהו היה מושך בכנף בגדו. אך בני בגין, דן מרידור ודוד לוי הסתלקו מהמרפסת הארורה בכיכר בעקבות קריאות האלו להתרת דמו של רה"מ.
פרצופכם האמיתי התגלה בזמן ההתנתקות. כל מי שעיניו בראשו, אפילו אבי תנועת ההתנחלות ובעל בריתכם המובהק מזה שנות דור, אריאל שרון, הבין כי אין ערך ותוחלת בקיומם עשרות נקודות ישוב קטנטנות ובהם בקושי 10,000 איש, בלב מיליונים של אוכלוסיה עויינת. התנגדותכם לתוכניתו היתה קולנית, אלימה ונחרצת לא פחות מאשר לזו של יצחק רבין.
מחזות דרמטיים סיפקתם בשפע אך למרבה הפלא אף לא רעיון מקורי תחליפי אחד, מלבד המשך הסטטוס קוו המדמם וחסר התוכלת. גם היום כמעט 20 שנה אחרי, אתם חוזרים על "ההתנתקות" כסיבה העיקרית למתרחש היום בעזה, ולא חלילה מדיניות המיליארדים לחמאס שהוא נכס, בה נקט בנימין נתניהו. בן בריתכם החלקלק שמעולם אגב לא ביטל את הסכמי אוסלו.
ממשלה באה וממשלה הלכה, מלחמה לפתרון הסיפור הפלסטיני באה, ומבצע נוסף שיגמור את הבעיה אחת ולתמיד, הלך, וערימת הקברים גבהה והלכה. בינתיים עוד ועוד נקודות ישוב הוקמו בשטחי איו"ש ומספר המתנחלים שעמד על כ-1,000 כשעלה בגין לשלטון ב-1977 צמח כדי למעל 500,000 היום. מבצרים ובכך את חלומכם הגדול כי לעולם ובשום תרחיש לא נוכל להיפרד מהפלסטינאים לשלום. חמישים וקצת שנים חלפו שנה מאז התחלתם את המהלך. ודבר אחד ניתן לומר בבירור - ניצחתם!
במשך כמעט עשרים שנה של עשורים אבודים מכר שותפכם נתניהו להמונים את פתרון הפלא. בכסף ובכוח יטואטאו הפלסטינים אל מתחת לשטיח ותשקוט הארץ ארבעים שנה. עתה התפוצצה בועת נתניהו בפרצוף כולנו, וממשלת החורבן בה אתם חלק מרכזי, אובדת עצות איך להוציא את המדינה מהבור הנורא, הבטחוני, המדיני, הכלכלי, והחברתי, אליו קלעתם את כולנו.
אך האמת צריכה להיאמר. גם אם יעלם נתניהו מחיינו, שום דרך קדימה לא תהיה אפשרית בלעדיכם. הסיבות ברורות, ולא רק משום חלקכם הכבד במניין אבדות מלחמת אוקטובר 23. הפיזור של עשרות אלפי מתיישבים בעשרות ישובים נידחים בעורף השטח המיועד לפלסטינאים, מבטיח ששום הסדר לא יקום ללא פינוי מסיבי של ישובים בשטחי יהודה ושומרון. האלימות שנקטתם בשנת 1995 ו-2005, שעה שהממשלה ניסתה לעשות מעשה עם הפלסטינים, מלמד כי פינוי שכזה, 1,000 פעמים עמונה, יהיה אפשרי רק בשיתוף פעולה עמכם.
עם ניצחונכם באה אחריות נוראה. עתידה של מדינת ישראל ויכולתה להתקיים במרחב בידכם. אך אבוי עתה שגורל מדינת ישראל בידכם, אין לכם שום חזון ביחס לעתידה מלבד גרסה כזו או אחרת של "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ'. תוכנית אשר במהותה אינה אלא יישום גרסה מקומית למשטר בסגנון דרום אפריקה של שנות האפרטהייד, על שטחי יהודה ושומרון (לפחות). נוכח גודלה של ישראל, משאביה, תלותה בעולם בכלל ובארה"ב בפרט, ברור כי לאורך זמן שלטון כזה לא יוכל לשרוד.
המציאות שהוא יוליד, בלשונו של עמוס עוז, לבסוף תביא לתרחיש בו "אם לא תהיינה כאן שתי מדינות… תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת … היא תהיה מדינה ערבית מהים עד הירדן, מוקדם או מאוחר. עם שלב ביניים של דיקטטורה של יהודים על ערבים ומתנגדיהם או בלי שלב כזה, עם שלב ביניים של אלימות נוראה ונחלי דם או בלי שלב כזה, עם שלב ביניים של אפרטהייד או בלי שלב כזה...מה שלא יקרה, אם לא תהיינה שתי מדינות, זה מוליך למדינה אחת מן הים עד המדבר".
במדינה כזו תהא לא רק סוף החזון הציוני, אלא גם סיכון ממשי לעצם קיומם הפיזי של יהודים רבים. יתרה מזו, בעודכם דוהרים ביהירות ובהתנשאות על הכביש "תוכנית ההכרעה" אל התהום הבלתי נמנע המחכה בסופו, עוד ועוד יהודים וערבים מתונים, השואפים לחיים נורמליים להם ולילדיהם, יאבדו תקווה ויעזבו. כך ייהפך המסע הזה למר יותר, וקשה עוד יותר, כאשר הקיצוניים ביותר, העניים ביותר, הדתיים ביותר והאלימים ביותר משני הצדדים הם אלו שיוותרו מאחור.
רובכם אנשים מאמינים ובטוחים שכל המתרחש לעיננו אינו אלא חלק מתוכנית הגאולה האלוהית הגדולה, ואם חלילא יכלו כל הקיצין, הוא ידאג לנס שיצילנו. יהיה זה איפוא מן הנכון להזכיר "דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס".
לרגע היסטורי זה מתאימות מילותיו של המלך אגריפס, שעה שניסה לדבר אל לב היהודים ערב המרד ההרסני ברומאים. מילות אזהרה מקצות ההיסטוריה המבטאות קול של כה רבים בישראל של היום: "והנה אני מעיד בי את כל קדשיכם ואת מלאכי אלוהים הקדושים, ואת עיר אבותינו היקרה לנפשות כֻּלנו, כי לא מנעתי מכם דבר להצילכם מן הסכנה, ואתם הוָעצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם — או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם — ונפשי לא תבוא בסודכם״.