המלחמה בדרום נמשכת, ובמידה רבה, אף אם איש לא יודה בכך, עברה לשלב הדשדוש, ולאמונה שאוטוטו ניתן יהיה להביס, או למצער להחליש עד מאוד את חמאס. זאת לבטח כל עוד ממשלת ישראל מסרבת לנקוב באלטרנטיבה השלטונית המקובלת עליה ברצועת עזה. המלחמה בצפון נמשכת גם כן, אומנם לא במלוא עוזה אולם ברי לכל שהחזית הלבנונית לא תשקוט בטרם תושג הפסקת אש, או סיום הלחימה, בדרום.
אם כך, מה יש לאל ידו של הממשל האמריקאי, ושליחו הכריזמטי, לעשות? ואולי חשוב מכך, האם ישראל מסוגלת לחשוב אסטרטגית - צבאית ומדינית - בעת ובעונה אחת? אני סקפטי יותר לגבי ממשלת ישראל, וקצת פחות ביחס לארצות הברית.
הרציונל האמריקאי גורס (ואכן, הוא “נגוע” מעט בשיקולים פוליטיים לקראת הבחירות בנובמבר), כי בנסיבות הנתונות, עצירת המלחמה בעזה באמצעות יישומו של השלב הראשון של יוזמת ביידן (האם אכן מדובר ביוזמה ישראלית?), והשגת הסכמה של ישראל ושל חמאס סביב נוסחת סיום המלחמה, יכולות לסייע בשתי החזיתות. אומנם שוררת סקפטיות מובנת ביחס למידת מחויבותם ורצונם של שני הצדדים, ישראל וחמאס, לשמור על שקט ולעבור לשלב השיקום, אולם דרכה של דינמיקת הפסקת אש מי יֵדע.
בצפון, די ברור שחיזבאללה, ולא פחות חשוב מכך איראן ולבנון כולה, מעוניינים, מסיבות מגוונות וחשובות, להימנע ממלחמה כוללת. עורכו של “אל־אח’באר” הלבנוני, המבטא את עמדות הארגון, הבהיר זאת היטב במאמרו האחרון לפני כמה ימים.
בישראל, הדילמה מורכבת, ומבחינות רבות מובנת, אף אם לא בהכרח רציונלית, בהינתן שלל השיקולים האסטרטגיים שאמורים להנחות את הממשלה בירושלים. הממשל האמריקאי מקווה, במידה לא מבוטלת של ביסוס, כי הפסקת אש בעזה תיענה באופן מיידי במהלך זהה בלבנון. או אז, ניתן יהיה ליישם את השלב הראשון/המיידי של תהליך ההסדרה בלבנון.
זה כולל, על פי שלל דיווחים תקשורתיים, נסיגה של כוחות חיזבאללה למרחק של עשרה קילומטרים מהגבול (פחות או יותר), פרישה נוספת של צבא לבנון בדרום ותחילתו של מהלך ליישום החלטה 1701 כולל משא ומתן סביב סוגיית הגבול היבשתי. האם זה יביא ליישום מיידי של 1701? כמובן שלא, אבל יחל תהליך שבמשא ומתן מורכב בין שני הצדדים, ובהובלה אמריקאית, יש ביכולתו לקרב אותנו לשם. הרושם, הנשען כאמור על לא מעט דיווחים, הינו שטיוטת השלב הראשון שתיארנו לעיל מוסכמת על שני הצדדים, אם אך ינהגו ברציונליות.
למפקפקים ביכולתה של הדיפלומטיה לסייע בפתרון מה שנראה כלא פתיר, נאמר שני דברים: האחד, מי שיחפוץ לשוב ולהילחם ו”לסיים את העבודה אחת ולתמיד”, בדרום או בצפון, תמיד יוכל למצוא לכך עילות מבוססות. נכון שיהא צורך בתכנון ובהגדרה מדויקת והגיונית יותר של תוכנית הפעולה, אולם ישראל מסוגלת לכך, אם אך תרצה, והצד השני מספק בדרך כלל עילות מעין אלו.
השני, תהליך של יישוב סכסוכים בדרך דיפלומטית, המבוסס כמובן על עוצמה (שיש בידנו), מייצר דינמיקה משלו, כולל פשרות והסכמות, שקשה מאוד לזהות אותן בעיצומו של קרב. אגב, כדאי להיזכר מעט בהתנהלות הישראלית, וברטוריקה שליוותה אותה בזמנו, סביב מלחמת לבנון הראשונה, על מנת להבין דשדוש וחוסר ראייה אסטרטגית מהם, ולאן הם יכולים להוביל.
התרעות פיקוד העורף