אם תייר מסתובב בימים אלה לתל אביב בשעת ערב חביבה, יחשוב הוא שאנו מדינה מאוד מוזרה. ברחוב דיזנגוף מקומות הבילוי הומי אדם, בפאב הסמוך מוקרן על מסך גדול משחק מהיורו – אליפות אירופה בכדורגל לנבחרות.
בשדרות שאול המלך, ברחבת התיאטראות, נוהר קהל רב להצגות שממשיכות לרוץ, וכמה מטרים משם, בכיכר החטופים, מפגינים בני המשפחות בדרישה להשבת יקיריהן השבויים בעזה. ברחוב קפלן הסמוך מתקיימת הפגנת ענק נגד הממשלה בשל חוק ההשתמטות מגיוס של תלמידי הישיבות.
המציאות המטורפת שבה אנו חיים כבר מימי קום המדינה מחייבת הסתגלות וכוח עמידה שלא מאפיינים חברות אנושיות במדינות אחרות, שהרי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו".
למרות הכל, הצליחה מדינת ישראל להקים בלב המזרח התיכון מה שנהוג לכנות "וילה בג'ונגל" – חברה דמוקרטית, מערבית ומודרנית, שהעמידה הישגים מדעיים, טכנולוגיים ותרבותיים מן המובילים בעולם. זהו הישג אנושי אדיר, בעיקר בהתחשב בתנאים ובמגבלות שהסביבה הגיאופוליטית מעמידה בפנינו.
כותבת נעמי שמר בשירה "חבלי משיח": "כאשר אני סופג מכה אחר מכה, וכשרע לי וכשמר לי אז אני דווקא, שר לי כך, שר לי כך". את הרוח הזאת צריך לשמר ולטפח, כי בסופו של דבר היא השומרת עלינו.
באחת ההפגנות של האומנים נגד תת־התקצוב הממשלתי בענף התרבות, נשמעה הססמה: "אומנות – או נמות". ואכן, מימי ראשית הדרך ליוותה היצירה האומנותית את המאבק הציוני, נתנה לו ביטוי והעלתה את המורל הלאומי.
זהו גם הרעיון העומד בבסיס הקמתן של הלהקות הצבאיות, שתרומתן לזמר העברי הייתה ראשונה במעלה, עד שהרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) פירק אותן בצעד הרסני ואומלל.
ללא כל ספק, התרבות והזמר תרמו רבות להעלאת המורל הלאומי ולשמירת שפיותנו בימים הקשים ביותר. אין זו בריחה מן המציאות, המורל הוא נדבך חשוב בבניין החוסן הלאומי. רבי אהרון מקרלין נהג לומר כי "שמחה אינה מצווה, אבל יכולה להביא את האדם לקיים את כל המצוות כולן. עצבות אינה עבירה, אך היא עלולה להביא לידי כל העבירות כולן".
השמחה היא סולם ההיחלצות ממצבים קשים, היא אחותן של התקווה והאמונה, ומאפשרת לנו להמשיך לתפקד גם כשקשה, גם כשעצוב. לא בכדי בחרו להצמיד את יום העצמאות ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, למרות הקושי הנפשי העצום לעבור מאבל לשמחה.
ההיגיון מאחורי ההחלטה היה שיש להכיר ולתת כבוד לקורבן הנופלים והמשפחות על מזבח עצמאותנו, הן בהתייחדות עם זכרם וזכר גבורתם והן בהוקרה ובחגיגת עצמאותנו וההישגים שאליהם הגענו במדינתנו בזכות הקרבתם.
ענה הרופא שהלב דווקא מבצע הפוגות כל הזמן, שהרי על כל פעימה שהיא פעולת ההתכווצות של שריר הלב לצורך הזרמת דם בעורקים, ישנה מיד הרפיה, שבה השריר אוסף כוח לפעימה הבאה. החיים הם ריצה למרחקים ארוכים, והפוגות להרפיה דרושות להבטחת החמצן לריצה. זהו בין היתר תפקידה של השמחה.
אין זה מייתר כמובן את הצורך לנהוג ברגישות ובהתחשבות אל מול נוכחותו המתמדת של השכול בחיינו. לכן טוב עשו לדוגמה תוכניות כגון "רוקדים עם כוכבים", שבערבים של ימים קשים במיוחד השהו את שידור התוכנית מתוך כבוד והזדהות עם האבל הלאומי וצער המשפחות.
טל ז"ל היה ידוע באנושיותו הרבה, וסוּפּר שבין היתר היה מורה לחייליו במסדר היציאה הביתה להוציא טלפונים ולהתקשר לומר "שבת שלום" לסבא וסבתא. טל היה גם איש מוזיקה כמו אביו, והוריו אדווה ויוסי חידשו את ערבי הזמר זמן קצר אחרי קומם מן השבעה, כשעל הבמה ניצב פוסטר גדול עם דמותו של טל בנם ובו הציווי שהותיר אחריו: "שתמיד נחייך!".
האופן מעורר ההערצה שבו בחרו ההורים השכולים להנציח את בנם הגיבור הוא ביטוי מופתי לבחירה בשמחת החיים כסוד כוחנו ועוצמתנו. כזאת היא גם משפחתו של הקצין הלוחם סרן שאולי גרינגליק ז"ל, שהתקבל לתוכנית "הכוכב הבא" אך נחלץ ללא היסוס לסייע לחבריו בלחימה בעזה ונפל שם בקרב.
משפחתו, שנהגה להופיע על הבמות בימי חייו של שאולי וביחד איתו ככוכב ההרכב, החליטה להמשיך להופיע אחרי מותו, כשהיא מממשת את מה שהיא רואה כצוואתו הרוחנית – "להפוך יגון לניגון".
שנאמר "אל לחיים למות עם המתים, על המתים לחיות עם החיים". המסר שהותירו לנו הנופלים הוא חד וברור, ובמילות שירו של חיים חפר: "לא נפסיק לשיר!".
התרעות פיקוד העורף