מאז הכרזתו של שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית, הקרע הסמוי בקרב אזרחי המדינה הפך לגלוי ובמלוא עוצמתו. טבח אוקטובר חיבר את תושבי המדינה חיבור מלאכותי, אבל הקרע, לפחות לפי דעתי, אינו ניתן לאיחוי.
מילים רבות נשפכו בעניין זה בכל אמצעי תקשורת שרק קיים. כאלה בעד וכאלה נגד והלב נשבר, האמת היא שהלב נשבר מתחילת ההפיכה המשפטית. בטבח אוקטובר הוא נקרע לרסיסים. בנים של חברים שלי נהרגו ונטבחו, עובדים שלי לשעבר בחוף אשקלון פונו מביתם והפכו פליטים בארצם, מדינת ישראל נגלתה במלוא חולשתה. היום, במקום לב נותר בי חלל ריק.
קבוצה של אנשים אנרכיסטיים כבשו חלקים ממחנות שדה תימן ובית ליד, כמה מהם אפילו נשאו נשק בידם. כאזרח מודאג מאוד, אני מחפש להיתלות באופק אופטימי ולא מוצא אופק כלל וכלל.
כשהייתי נער, התנדבתי לצנחנים, מתוך הכרה ומחויבות למדינה ולאזרחיה וכמוני רבים וטובים. בקרב הצנחנים בחווה הסינית וגם לאחריה, איבדתי רבים מחבריי ורבים אחרים נפצעו. עשרה חודשים אחר כך, איבדתי רבים מאבריי וחיי השתנו מקצה לקצה. למרות נכותי הקשה, המשכתי להאמין בחשיבותה ההיסטורית של מדינת ישראל ולהמשיך לאהוב אותה ואת תושביה על כל גווניהם ולא הפסקתי להתנדב ולתרום ככל יכולתי במסגרות חברתיות שונות מתוך הבנה שגם אם תרמתי איברים, אני צריך ורוצה להמשיך ולתרום.
היום כשהפילוג, השסע, השנאה והשחיתות, גוברים על הטוב והיפה - אני מתחבט עם עצמי האם המחיר ששילמתי, ששילמנו, היה כדאי, האם אנחנו לא מובילים את עצמנו לאובדן שלא תהיה ממנו תקומה. הקרע הפנימי הפילוג, השיסוי והשנאה מחלישים את העם, חולשה שמשפיעה ביחס ישר על חוזקו וחוסנו של הצבא, שלא לדבר על המשטרה, שהפכה לעושה דברו של השר הממונה עליה.
מה שבעיקר מדאיג אותי, האם צה"ל ינצח את המלחמה הארוכה שנכפתה עלינו, שהרי לא משנה כמה קרבות צה"ל ינצח, השאלה אם ינצח את המערכה כולה ובזאת אינני בטוח.
התרעות פיקוד העורף