ספק אם נקבל אי פעם מענה על השאלה המסקרנת מה הייתה מטרת המבצע שבו נפל סגן אלוף מ’. יש לקוות כי ראשי המדינה שאישרו את המבצע שקלו היטב את המשמעויות שלו, לרבות התרחיש שהדברים יסתבכו; בוודאי בעיתוי שבו ראש הממשלה מצהיר בפריז שהוא מעוניין בהרגעה.

האינטרסים הבסיסיים של חמאס ושל ישראל לא השתנו. ההנהגה המדינית של חמאס אינה רוצה עימות, מסיבות שכבר נותחו מעל במה זו בעבר: עדיפות צבאית ברורה לישראל, רצון לשמור על ארסנל הנשק ואי רצון לדרדר את מצבם של תושבי עזה. אז איך בכל זאת הגענו למצב שבו מטחים כבדים משוגרים מהרצועה לעבר ישראל?

תנועת חמאס מתמרנת מאז הקמתה בין אידיאולוגיה לפרקטיקה. מצעה קובע שיש לחתור להשמדת היישות הציונית, ועד אז יש להתיש את האויב. במסגרת זו היא קובעת את גובה הלהבות. בתרבות הארגונית שלה (ושל הג’יהאד האסלאמי), פעולה ישראלית בעומק הרצועה היא פגיעה בריבונות שלה, ולכן היא מחייבת מענה אלים בדמות ירי רקטי. היממה האחרונה עמדה בסימן שחרור קיטור, גם אם בצד הישראלי, שאינו מעוניין בסבב לחימה ארוך, לא אוהבים את זה. בחמאס יחליטו מתי ייפסק הירי. וכשהם יחליטו, כל הארגונים האחרים ברצועה יסורו למרותם. במצב הזה, הדילמה תחזור לישראל - האם להגיב או להבליג?

ואחרי כל אלה מוטב לחשוב מהראש ולא לשלוף מהבטן. גם ישראל, על פי קברניטיה, אינה ששה אלי קרב ומעדיפה הגעה להבנות שקטות ומניעת התדרדרות הומניטרית ברצועה. במובן זה לישראל ולחמאס אינטרס משותף – שקט לטווח ארוך.

היות שכך, ראוי לחשוב על פתרון אזורי ולא דו־צדדי, שבו למתווכים בעלי עניין (ויש כאלה) יהיה חלק בהרגעה או בהסדרה ארוכת טווח. כל גורם אזורי המקובל על ישראל - כדוגמת מצרים, קטאר או מדינת מפרץ אחרת, המוכן להכניס את ראשו לביצה העזתית, ולא רק באמצעות הזרמת כסף כפי שעושה קטאר - הוא בר־שיח שיכול לשרת את היעדים הישראליים לטווח הקצר והארוך במטרה להשיג שקט. ליותר מזה, כלומר להסכם כתוב, אין כרגע היתכנות של ממש.

הכותב הוא מרצה במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלסטינית

בחמאס יחליטו מתי ייפסק הירי - ואז הדילמה תחזור לישראל

ישראל אינה ששה אלי קרב ומעדיפה הגעה להבנות שקטות ומניעת הדרדרות הומניטרית ברצועה. במובן זה לישראל ולחמאס אינטרס משותף -שקט לטווח ארוך