ראשית, החדשות הטובות: המשק הישראלי, גם בהשוואה לכלכלות אחרות ב־OECD, נמצא במצב טוב יחסית. תחזית הצמיחה בישראל לשנה הנוכחית היא 3.1% ולשנת 2020 3.3%, בעוד שהן באמריקה והן באירופה האחוזים הנצפים נמוכים יותר.
בוושינגטון התקיימה לא מכבר הישיבה השנתית הקבועה של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. המשלחת הישראלית בראשות שר האוצר משה כחלון ונגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון יכולה הייתה להתרשם שם מההערכה הבינלאומית להישגי המשק הישראלי. האמון במשק מתבטא גם בעובדה שסוכנויות הדירוג הבינלאומיות ממשיכות להעניק לו ציון גבוה, ובכך שישראל זינקה למקום ה־35 מתוך 190 מדינות במדד עשיית העסקים של הבנק העולמי - התקדמות מרשימה לפי כל אמת מידה.
אבל יש גם חדשות פחות טובות והן מחייבות התייחסות לדברים בפרופורציה הנכונה, שכן התחזית הכלכלית לעולם כולו רחוקה מלהיות מעודדת. אומנם היא עדיין לא מבשרת על משבר עולמי כמו ב־2008, אך בהחלט האטה משמעותית, כפי שמציינים כלכלני קרן המטבע.
הדוח הרשמי של הקרן השתדל אומנם לאמץ נוסחה משככת משהו לסיכומיו, אך רבים מהכלכלנים והנציגים הרשמיים שהשתתפו באירוע בוושינגטון הביעו באופן פרטי דעות מדאיגות יותר, שנבעו בעיקר מחוסר היציבות הפוליטית בעולם, ממלחמות הסחר הבינלאומיות השונות ומהמגמות הפופוליסטיות והאוטרקיות בחלקים של העולם, כולל ארצות הברית.
ישראל, כאמור, נמצאת יחסית במצב טוב לעומת מדינות אחרות, אך תהיה זאת אשליה לחשוב שהיא חסינה לגמרי בפני ההתרחשויות הבינלאומיות, שלא לדבר על ההשלכות השליליות האפשריות של המצב הפוליטי הפנימי. את המשבר הכלכלי הבינלאומי של 2008־2012 צלחה ישראל בהצלחה, במידה רבה בזכות מנהיגותו הכלכלית של בנימין נתניהו. אך המצב הפוליטי הנוכחי הבלתי ברור עלול להעיב על הסיכוי שיהיה כך גם במשבר כלכלי פוטנציאלי בעתיד הקרוב, בפרט אם תקום ממשלה שמאלית אנטי ליברלית שתתבסס על שותפות עם גורמים קיצוניים הן במישור המדיני והן בזה הכלכלי.
הגירעון בתקציב המדינה, למשל, אכן מטריד ולא היה צריך להגיע למצב הזה, אבל בעיני "מומחים" רבים בשמאל, גירעון תקציבי הוא דווקא אמצעי רצוי וחיובי כדי להרחיב את ההוצאה הציבורית במשק. נשאלת השאלה איך ינהג אבי ניסנקורן, נציג הוועדים המונופוליסטיים הגדולים, אם ימונה, למשל, לתפקיד שר האוצר?
סוגיה אחרת היא בתחום מערכת המסים. האם תמשיך מדינת ישראל לראות במשטר המסים והיקפו אמצעי לקידום המשק והחברה, או שמא תחזור למצב שאפיין ממשלות שמאל בעבר, כלומר של סתימת חורים בתקציב שנגרמים בשל הוצאות יתר בזבזניות, לעתים פוליטיות, של הממשלה?
גם בתקופת הממשלה היוצאת לא ננקטו תמיד צעדים מספיקים כדי להבטיח את התרחבותו של המשק החופשי, היו תקלות מבחינה זאת בתחומים שונים, אבל העליונות העקרונית של הגישה הליברלית והחופש הכלכלי לא עמדה בספק. האם ישראל תפנה לאחור מבחינה זאת? גם ממשלת אחדות, שמצטיירת עכשיו כדרך היחידה למניעת בחירות נוספות, איננה ערובה לאיפוס מוחלט של המגמות השליליות של מחנה השמאל, אך האלטרנטיבה הזאת היא כנראה הרע במיעוטו.
בוושינגטון התקיימה לא מכבר הישיבה השנתית הקבועה של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. המשלחת הישראלית בראשות שר האוצר משה כחלון ונגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון יכולה הייתה להתרשם שם מההערכה הבינלאומית להישגי המשק הישראלי. האמון במשק מתבטא גם בעובדה שסוכנויות הדירוג הבינלאומיות ממשיכות להעניק לו ציון גבוה, ובכך שישראל זינקה למקום ה־35 מתוך 190 מדינות במדד עשיית העסקים של הבנק העולמי - התקדמות מרשימה לפי כל אמת מידה.
אבל יש גם חדשות פחות טובות והן מחייבות התייחסות לדברים בפרופורציה הנכונה, שכן התחזית הכלכלית לעולם כולו רחוקה מלהיות מעודדת. אומנם היא עדיין לא מבשרת על משבר עולמי כמו ב־2008, אך בהחלט האטה משמעותית, כפי שמציינים כלכלני קרן המטבע.
הדוח הרשמי של הקרן השתדל אומנם לאמץ נוסחה משככת משהו לסיכומיו, אך רבים מהכלכלנים והנציגים הרשמיים שהשתתפו באירוע בוושינגטון הביעו באופן פרטי דעות מדאיגות יותר, שנבעו בעיקר מחוסר היציבות הפוליטית בעולם, ממלחמות הסחר הבינלאומיות השונות ומהמגמות הפופוליסטיות והאוטרקיות בחלקים של העולם, כולל ארצות הברית.
ישראל, כאמור, נמצאת יחסית במצב טוב לעומת מדינות אחרות, אך תהיה זאת אשליה לחשוב שהיא חסינה לגמרי בפני ההתרחשויות הבינלאומיות, שלא לדבר על ההשלכות השליליות האפשריות של המצב הפוליטי הפנימי. את המשבר הכלכלי הבינלאומי של 2008־2012 צלחה ישראל בהצלחה, במידה רבה בזכות מנהיגותו הכלכלית של בנימין נתניהו. אך המצב הפוליטי הנוכחי הבלתי ברור עלול להעיב על הסיכוי שיהיה כך גם במשבר כלכלי פוטנציאלי בעתיד הקרוב, בפרט אם תקום ממשלה שמאלית אנטי ליברלית שתתבסס על שותפות עם גורמים קיצוניים הן במישור המדיני והן בזה הכלכלי.
הגירעון בתקציב המדינה, למשל, אכן מטריד ולא היה צריך להגיע למצב הזה, אבל בעיני "מומחים" רבים בשמאל, גירעון תקציבי הוא דווקא אמצעי רצוי וחיובי כדי להרחיב את ההוצאה הציבורית במשק. נשאלת השאלה איך ינהג אבי ניסנקורן, נציג הוועדים המונופוליסטיים הגדולים, אם ימונה, למשל, לתפקיד שר האוצר?
סוגיה אחרת היא בתחום מערכת המסים. האם תמשיך מדינת ישראל לראות במשטר המסים והיקפו אמצעי לקידום המשק והחברה, או שמא תחזור למצב שאפיין ממשלות שמאל בעבר, כלומר של סתימת חורים בתקציב שנגרמים בשל הוצאות יתר בזבזניות, לעתים פוליטיות, של הממשלה?
גם בתקופת הממשלה היוצאת לא ננקטו תמיד צעדים מספיקים כדי להבטיח את התרחבותו של המשק החופשי, היו תקלות מבחינה זאת בתחומים שונים, אבל העליונות העקרונית של הגישה הליברלית והחופש הכלכלי לא עמדה בספק. האם ישראל תפנה לאחור מבחינה זאת? גם ממשלת אחדות, שמצטיירת עכשיו כדרך היחידה למניעת בחירות נוספות, איננה ערובה לאיפוס מוחלט של המגמות השליליות של מחנה השמאל, אך האלטרנטיבה הזאת היא כנראה הרע במיעוטו.