יש מי שמגדירים את המאבק בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מערכת המשפט והתקשורת כמאבק בין ישראל השנייה לישראל הראשונה. התפיסה הזו מקוממת רבים מהשמאל הישראלי, המתקשים לפענח את סוד האהבה שרוחשת ישראל השנייה לנתניהו. הם לא מצליחים להבין כיצד זכה האשכנזי האמיד מרחביה, המחזיק בבית פרטי בקיסריה ובדירה בירושלים, להפוך למנהיג ישראל השנייה ולמושא הזדהותה. איך קרה שחובב הסיגרים והחמגשיות הפך אצל ציבורים מסוימים חסין לביקורת, בזמן שהוא מייצג את כל מה שמנוגד להם מבחינת מוצאו, בית גידולו ומעמדו הכלכלי.
 
הרבה חצי לעג נשלחים אל אוהדי הליכוד באותן ערים שהינן כחול לבן אותנטי ולא כחולבן מזויף. בזים להם על תמיכתם העיוורת לכאורה במנהיג שאינו דואג להם ואינו שם את הנושא החברתי בראש סדר העדיפויות. הרבה חצי לעג נשלחים גם אל נתניהו בגין מקורבים ששם משפחתם מעיד על מוצאם המזרחי, המזוהה עם ישראל השנייה. אלו אותם חצי לעג שנשלחו גם אל מנחם בגין בזמנו, כאשר נאום הצ'חצ'חים קיבע אותו כמנהיג הבלתי מעורער של עיירות הפיתוח ואנשי השכונות. 
 
אז מה באמת הפך את נתניהו, שאינו שייך בשום פרמטר אובייקטיבי לישראל השנייה, למנהיגה הבלתי מעורער? הנה כמה הסברים אפשריים. הראשון שבהם קורא תיגר על העובדות. נתניהו לא נתפס כמנהיג לא חברתי. תחת הנהגתו הפכה ישראל למעצמה כלכלית. כולם מרגישים את זה ברמת החיים שלהם. רמת האבטלה הינה בשפל חסר תקדים, הנמוכה ביותר שנרשמה מאז הקמת המדינה. המדינה נחשבת למעצמת הייטק ורושמת שיעורי צמיחה יוצאי דופן ביחס למדינות העולם בכלל ומדינות המערב בפרט. אנשים יוצאים לחו"ל במחיר של נסיעה באוטובוס, בשל מדיניות "השמיים הפתוחים". מדי שנה עולות על הכביש יותר מדי מכוניות חדשות, ולכל איש יש סמארטפון. כל זה בשם יוקר המחיה והקיטורים האינסופיים על כמה רע כאן ויותר טוב במדינות אחרות.
 

הסיבה השנייה קשורה ליחס המתנשא מצד ישראל הראשונה. כל מי שבז לנתניהו בשל תמיכתם של אמסלם, אוחנה ואפללו - כפי שהיטיב להציג זאת העיתונאי חיים שיבי, חבר מועצת העיתונות, בראיון רדיו - רק מעורר מחדש את תחושות הקיפוח שיצרו את הברית הלא כתובה בין הליכוד לבני עדות המזרח. היחס המזלזל הזה במקורביו, רק בגלל שם משפחתם, מחזיר את החברה הישראלית כולה, פעם אחר פעם, אל הרקמה המדממת עדיין של שלטון מפא"י, אל הפצע המסרב להגליד של נאום הצ'חצ'חים, ואל הצלקות שהותירו אמרות הכנף על האינדיאנים והבבונים.
 
הסיבה השלישית היא רגשית נטו, והיא מרחיבה את גבולות הגזרה של מה שמוגדר כ"ישראל השנייה". לדעתי, היא גם החשובה יותר. ישראל השנייה, בהקשר הזה של בחירות והצבעה פוליטית, מעולם לא הייתה רק עניין של בני עדות המזרח. כל מי שחווה את תקופת הסזון על בשרו - שותף לה. כל מי שנרדף על רקע השתייכותו הפוליטית - מכיר אותה. כל מי שלא היה לו פנקס אדום ולא נהנה מהפרוטקציוניזם של מפא"י - הוא חלק ממנה. כל מי שבגלל היותו יוצא האצ"ל והלח"י, רוויזיוניסט או חרותניק, שנדחק והודר ממחוזות הכוח והמשרה - מחובר אליה בטבורו. 

בנימין נתניהו, צילום: הדס פרוש, 103FMבנימין נתניהו, צילום: הדס פרוש, 103FM

 
נתניהו בדורו כבגין בדורו
 
ישראל השנייה הייתה אומת המושפלים, המודרים, המופלים לרעה על ידי שלטון ריכוזי, מתנשא, משכתב היסטוריה ואכזרי ללא מצרים. ההזדהות עם מנחם בגין, שהגיעה לשיאה בבחירות 1977, לא הייתה רק הזדהות עם מי שמקבל ומחבק בחום את החלקים הפצועים של העם. היא באה מתוך הזדהות עמוקה יותר עם מי שנרדף. שנים ארוכות של הטחת עלבונות, גידופים וחרפות במנחם בגין והצגתו כאויב האומה וכאיש מסוכן להמשך קיומה - עשו את שלהן והבשילו לתחושת הזדהות עמוקה ואפילו השתייכות. המודרים, המדוכאים והמושפלים אימצו את בן דמותם. את הבבואה הפוליטית שלהם. האיש שמחל על כבודו ועל כבוד חבריו שנטבחו על אלטלנה רק כדי למנוע מלחמת אחים - זכה סוף־סוף להכרה שבאה מן הלב והינה חזקה מכל כותרת נבזית בעיתון. 
 
נתניהו בדורו כמנחם בגין בדורו. נתניהו הינו המלך של ישראל השנייה, משום שהוא נרדף על ידי תקשורת נבזית ועוינת. הוא המנהיג הבלתי מעורער של מודרי ומושפלי העבר וההווה. ישראל השנייה שינתה את פניה. היא התרחבה. מי שהצטרפו אל בני עדות המזרח, אל תושבי הפריפריות והשכונות, אל החרותניקים הוותיקים ומשפחותיהם, אלו שלוש־ארבע קבוצות אוכלוסין גדולות: החרדים, העולים מרוסיה, העולים מאתיופיה והמתנחלים. כל האוכלוסיות הללו שמרגישות מחוץ למחנה, שמודרות או נרדפות על ידי האליטות הישנות או המתהוות - הן חלק מישראל השנייה. 
 
ככל שליברמן מתנער מהתמיכה המסורתית בנתניהו ורודף את החרדים - כך גדלה מידת הנאמנות שמגלים החרדים לנתניהו. ככל שמתעצמת הרדיפה של נתניהו ומשפחתו על ידי אנשי תקשורת שאיבדו את זה, ועל ידי מערכת המשפט - כך גדלה מידת העוינות מצד ישראל השנייה. ככל שהפקידות הממשלתית ומערכת המשפט מעצימות את שיתוף הפעולה ביניהן לדחיקת כוח המשילות והשלטון של ממשלת נתניהו - כך מתעצם הקיטוב בין ישראל השנייה לישראל הראשונה. כך עולים ומתחזקים הקולות האנטי־ממסדיים בקרב העולים מרוסיה, העולים מאתיופיה ונערי הגבעות.
 
אנשים איבדו אמון במשטרת ישראל, בפרקליטות, ביועמ"ש, בבתי המשפט ובאמצעי התקשורת. מה שמכונה "שלטון החוק" אינו זוכה יותר לאמון מצד רוב העם. זו עובדה. התקשורת ומערכת המשפט עשו ועושות כל שלאל ידן כדי לצמצם את דרגות החופש ויכולת התמרון של ראש הממשלה הנבחר ושל הממשלה שכונן. יש לזה מחיר. הקיטוב בעם, שבו מאשימים חדשות לבקרים את ראש הממשלה, אין לו על מה להישען. ראש הממשלה מעולם לא כינה בכינויי גנאי קבוצות אוכלוסין בישראל. ההתייחסות שלו אל השמאל היא התייחסות פוליטית. אפילו הביטוי המפורסם "הערבים נוהרים אל הקלפיות" אינו פוסל או פוגע בלגיטימיות של ערביי ישראל. זוהי אמירה פוליטית שנועדה לדרבן את מחנה הימין להגיע לקלפיות. 
 
בישראל השנייה מזהים את ההבדלים. האנטנות של המודרים מעם מזהות מקילומטרים את המזימות של המורמים מעם. התוצאה הבלתי נמנעת של מלחמת גוג ומגוג הפנימית שלנו היא שככל שמערכת הדיפ סטייט פועלת לצמצום האמון של ישראל השנייה בראש הממשלה ולצמצום כושר התמרון שלו - היא מצמצמת הלכה למעשה את כושר התמרון שלה עצמה. ככל שהפגיעה בנתניהו באמצעות הדלפות מכוונות, חוות דעת משפטיות, פסיקות מטורללות, התערבויות בוטות ותקשורת עוינת תגבר - כך מידת האמון של הציבור בשלטון החוק ובממסד התקשורתי והמשפטי תקטן. מערכת המשפט עוד לא הבינה עד הסוף את מנגנון ההשמדה העצמית של שלטון החוק, שהיא גוזרת על כולנו על ידי התנהלות לא אחראית ואפילו חצופה. מנקודת המבט של ישראל השנייה - לא שלטון החוק מעניין את ישראל הראשונה, אלא רק חוק השלטון.
tguvot@maariv.co.il